בה מרחב של מתח בלתי־פתור בין קול אינדיווידואלי לבין היסטוריה רוויית משבר. השירה, לפי תפיסתו, אינה מציעה פיוס או פתרון, אלא מקיימת נאמנות לחוויה אנושית מורכבת ולתחושת אחריות בתוך עולם סוער. שילוב שתי הגישות מאפשר לראות בסערה הפואטית הן מבנה לשוני אוטונומי והן עמדה תודעתית־אתית, שבה השיר אינו רק מגיב למציאות היסטורית אלא מעצב את יחסו אליה מתוך מתח מתמשך.

על רקע מסגרת תאורטית זו, ניתן לבחון כעת את שירתם של נתן אלתרמן ולאה גולדברג כשני מופעים מובחנים של סערה פואטית, הפועלים בתוך אותה מציאות היסטורית אך מעצבים אותה באמצעות מנגנונים שונים בתכלית.

הסערה הקוסמית והקולקטיבית בשירת נתן אלתרמן

בשירתו של אלתרמן הסערה מופיעה ככוח יסוד קוסמי וקולקטיבי. היא מתגלמת ברוח, ברעם, בתנועה עירונית מואצת ובריבוי קולות. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשירים מתוך " כוכבים בחוץ",  שבהם הלשון עצמה יוצרת תחושת סערה מתמדת.

כך, למשל, בשיר הפותח את הקובץ, הדימויים אינם מתארים סערה חיצונית בלבד אלא יוצרים תנועה לשונית מתפרצת: ריבוי פעלים, מקצבים מהירים והצטברות מטפורות מייצרים חוויה של עולם הנע ללא הרף. הדובר אינו מתבונן בסערה מבחוץ אלא נסחף בתוכה. העיר, הרחוב והקול האנושי נטמעים במרחב קוסמי שבו ההיסטוריה מקבלת ממד מיתי, כמעט על־זמני.

במובן זה, הסערה האלתרמנית אינה רק תגובה לאירועים היסטוריים בני־זמנו, אלא עיקרון פואטי המעצב תודעה לאומית. השיר אינו מגיב למציאות בלבד אלא פועל ככוח מארגן, המעניק להיסטוריה קול, קצב ומשמעות. מחקרים של זיוה שמיר הראו, כי אלתרמן עושה שימוש חוזר בדימויי רוח וסערה כמבנים לשוניים־מטאפוריים המאפשרים לו לנוע בין פוליטיקה, מיתוס ותודעה אישית, מבלי לצמצם את השיר לקריאה אלגורית חד־ממדית.

הסערה המופנמת והמתמשכת בשירת לאה גולדברג

אצל לאה גולדברג פועלת הסערה באופן שונה בתכלית. היא כמעט שאינה מתפרצת, אלא מתרחשת מתחת לפני השטח. דוגמה מובהקת לכך היא השיר "האמנם", שבו מתוארת הליכה בשדה רטוב — תנועה איטית, שקטה, אך טעונה.

המתח בשיר אינו נוצר באמצעות דרמה או קול רם, אלא באמצעות פער בין השקט החיצוני לבין המודעות לאיום, לזיכרון ולפגיעות. האמירה "לא נצרבת בלהט השרפות" אינה מחיקה של ההיסטוריה, אלא הצבת עמדה תודעתית המבקשת לשמר מרחב פנימי מאוזן בתוך עולם בוער. כאן שוך הסערה אינו פתרון אלא מצב קיומי מתמשך: קבלה מודעת של חיים בתוך תנודות רגשיות שאינן נפתרות.

חוקרים, כמו גדעון טיקוצקי ואחרים, הצביעו על כך ששירת גולדברג פועלת לעיתים קרובות באמצעות סמלים מינוריים – ענן, אור, גשם, שקט – המשמשים כמנגנונים של סערה מופנמת. זוהי פואטיקה שאינה מתנגשת בהיסטוריה אלא מתקיימת לצידה, ולעיתים אף מציבה לה אלטרנטיבה אתית־תודעתית.