דימוי הסערה תופס מקום מרכזי בשירה העברית המודרניסטית, ובפרט בשירת שנות ה־30 וה־40 של המאה העשרים. זוהי תקופה רוויית טלטלות היסטוריות: עליית הפשיזם באירופה, מלחמת העולם השנייה, השואה והמאבק על הקמת הבית הלאומי. אירועים אלו הותירו חותם עמוק לא רק בתודעה הקולקטיבית אלא גם בשדה הפואטי, באופן שבו שירה חושבת, מעצבת ומתווכת מציאות.

נתן אלתרמן ולאה גולדברג אינם משתייכים ישירות ל"דור הסער והפרץ" של ביאליק וברנר, אך שניהם בני דור שנולד בראשית המאה העשרים והגיע לבשלות ספרותית בארץ ישראל בשנות ה־30 וה־40. שניהם פועלים מתוך מציאות היסטורית סוערת, אך עושים זאת באמצעות פואטיקות שונות בתכלית.

אלתרמן נחשב לאחד מגדולי משוררי דורו וממשיך דרכו של ביאליק בהיקף ובשליטה בשפה. הוא הרחיב את גבולות הווירטואוזיות של העברית המודרנית והביא את יכולותיה לבטא מצבים מורכבים לשיא צורני ומלודי. ייחודו טמון גם בשילוב בין שירה אישית־לירית (כוכבים בחוץ) לבין שירה ציבורית ומעורבת (הטור השביעי) ובכך הפך לדמות של משורר לאומי המעצב תודעה קולקטיבית.

לאה גולדברג, לעומתו, מייצגת פואטיקה של הפנמה ואיפוק. שירתה נמנעת מן הדרמה הקולנית ומן הפאתוס הלאומי, וממקדת את המבט ב"אני" האינדיווידואלי, בבדידות, באהבה ובהתבוננות יומיומית. היא יצרה לשון עברית מאוזנת, טבעית וזורמת, הקרובה לדיבור החי, שבה המתח אינו מתפרץ אלא מתמשך ומופנם.

אצל שני משוררים גדולים אלה ניכר עיסוק עמוק בעולם של אי־יציבות ואיום קיומי, אך דימוי הסערה פועל אצלם באופן שונה. בעוד אלתרמן מרבה לעצב סערה קולקטיבית, רועשת ומיתית, אצל גולדברג הסערה מתרחשת במישור פנימי, מאופק ולעיתים כמעט סמוי. השוני ביניהם, תטען קריאה זו, אינו רק עניין של אופי או עמדה אידאולוגית, אלא נובע מן האופן שבו כל אחד מהם ממיר היסטוריה למבנה פואטי.

בין סערה היסטורית לסערה פואטית: הבחנה מושגית

במחקר הספרות מקובל לראות בדימוי הסערה תגובה ישירה למשברים