כִּרְסוּם 

 

וַדַּאי לֹא תַּאֲמִינוּ לִי בָּרְגָעִים הָרִאשׁוֹנִים

אֲבָל חַכּוּ, תַּבִּיטוּ פְּנִימָה אֶל הָאֱמֶת וְתִרְאוּ

כַּמָּה הִיא מְכַרְסֶמֶת בָּאַשְׁלָיוֹת וּנְכוֹנָה –

הָאֹפֶק. כַּמָּה הוּא רָחָב וּמַרְהִיב וּמְהַפְּנֵט

לְעִתִּים הוּא עָטוּי עַנְנוּת מַאֲפִירָה

כְּשֶׁגּוֹנֵי שֶׁלֶג צַח מְעַטְּרִים אֶת שׁוּלֶיהָ

לְעִתִּים הוּא שָׁמַיִם תְּכוּלִים

שֶׁקַּרְנֵי שֶׁמֶשׁ מְרַקְּדוֹת בָּהֶם כִּבְמִנְסָרָה

כַּמָּה רָחָב וּמַרְהִיב וּמְהַפְּנֵט

אֲבָל תַּבִּיטוּ קָרוֹב יוֹתֵר…

רְאוּ אֶת מָה שֶׁבָּא אִתּוֹ לֹא פַּעַם לַהֲרֹס

וְהוּא הוֹלֵךְ וְקָרֵב בְּצַעֲדֵי גּוֹזֵל

מְכַרְסֵם בְּצִדּוֹ שֶׁל הַצּוּק

מְמוֹטֵט אֶת יַצִּיבוּתוֹ

מְבַטֵּל אֶת סִכּוּיָיו לָגַעַת בִּכְחֹל הַשָּׁמַיִם

מַפִּיל אוֹתוֹ אַחַת אַפַּיִם

וְאֵין צוּק

וְאֵין אֹפֶק שֶׁיְּבָאֵר מָה תָּקַף אוֹתוֹ

שֶׁכָּךְ בָּחַר לַעֲשׂוֹת

השיר שמתרחש כולו ברגע שלפני סערה שקטה – רגע לפני התמוטטות של הצוק. ההתמוטטות עצמה היא אמנם יסוד סוער אך ההכנה לכך מאד הדרגתית, כמעט בלתי מורגשת. ללא תיאור של רוח, גשם, וללא קריסה מיידית המבט התם נישא אל אופק מרהיב, די יציב לכאורה, העננות מאפירה ותו לא. אבל מי שבאמת מביט לעומק יזהה את האמת ש"מכרסמת באשליות". לפנינו אשליית השקט שלפני הסערה, אך זו איננה מתוארת כאירוע, אלא כתהליך סמוי: צעדים של גוזל, כרסום בצדו של הצוק, לא במרכזו  – לכאורה במקום נסתר יותר. הצוק שחל בו כרסום  אינו יודע שהוא מצוי כבר בתוך הסערה,  משום שאין סימנים חיצוניים או שאינו מזהה אותם.  השקט מטעה, הכול עדיין עומד ואינו מעורר בהלה. הסערה מתרחשת לאט ודווקא משום כך המצב מסוכן ואף בלתי הפיך. הקריסה אינה רגעית אלא תוצאת שקט ארוך מדי, של אי־אבחנה.

זהו שיר מפוכח מאוד. הוא מציע תנועה מאופקת ומדויקת בין פיתוי לפכחון: יש אמנם "אופק" – תקווה ואף הבטחה לעתיד טוב יותר, אך יש להביט בו בזהירות, בעיניים פקוחות, בביקורת. בעוד שהעיוורון אינו מזהה כי אל האופק נלווה כוח המאפשר את כרסום הצוק.

האופק נפתח כמרחב של הבטחה: רחב, מרהיב, מהפנט. הוא לובש מופעים אסתטיים קלאסיים של נשגבות: עננות מאפירה עם שוליים של שלג, או שמיים תכולים. אך הנה,  ריקוד השמש מתואר בדימוי מפתיע של מנסרה: לא רוך בלבד, אלא גם חיתוך, פירוק של האור. וכבר בכך נרמזת דו-משמעות: אל תלכו שולל אחר היופי החיצוני. הוא אינו תמים.

המהלך הרטורי בפתיחת השיר – הפנייה אל הקוראים בגוף שני רבים, הוא כמעט מניפולטיבי, כמבקש להוליך אותם שולל ("ודאי לא תאמינו לי…") זוהי טקטיקה של הימנעות מהטחת האמת בנמענים, משש שתאטום אותם, ולכן יש לעשותה במדורג. רק בשלב שני השיר קורא לעצור, להתעורר להביט מקרוב: “אבל תביטו קרוב יותר…”. כאן מצויה נקודת המפנה האתית והפואטית של השיר. התפנית אפשרית לאחר התצפית ביופי. המעבר מן האופק אל הצוק הוא מעבר מן האינסוף אל הממשי, מן ההבטחה אל התנאי ההכרחי שיאפשר את מימושה.

ראוי לשים לב לדימיון בין המילים גוזֵל וגוזַל. על הקורא לשים לב שאין כאן משחק לשוני מכוון, שכן יש במראית העין הראשונית כדי להטעות או להטות את הקורא, אם לא ישים לב מיד להבדל הדק – ולמעשה העבה. מכל מקום לפנינו שני כיווני פרשנות שונים מעט:

האחד – גוזֵל במשמעות שודד, עושק, הבחירה במילה יוצרת מהלך מכוון וחד: כרסום, ולא הרס מהיר. אך הכרסום איננו תמים כלל, אלא אלים־מוסווה, כאסטרטגיה. הוא מתקדם לא בצעדי מפולת, אלא בצעדי גזל איטיים, הדרגתיים,  בלי להיראות ככוח תוקף. זהו עוול שיטתי, לא התפרצות. ה“גוזֵל” פועל מתוך בחירה, אולי אפילו מתוך לגיטימציה פנימית  המהדהדת הישר אל שורת הסיום: כך בחר לעשות. זהו אם כן תיאור גם של כיבוש ועוול הדרגתי, ההולך ומחמיר, אלא שסופו לשמוט את הקרקע, את ה"צוק", גם מתחת לרגלי הכובש.

השניה – גוזַל.  קריאה כזו מטה את השיר אל ממד חברתי־מוסרי, ואף פסיכולוגי, פנימי, כמעט נאיבי: גם מעשה נטול כוונה רעה יכול לגרום נזק בלתי מודע. הוא פועל “בצעדים קטנטנים”, תמימים, לכאורה בלתי מזיקים. הכרסום עצמו איננו דרמטי, כמעט לא מורגש, אך גם הוא – תוצאתו חורבן מוחלט של האפשרות לראות אופק. התרחשותו כ“צעדי גוזַל” היא דימוי חריג, המחדד את האימה: לא מדובר בכוח אלים, אלא תהליך איטי, שיטתי. השבר אינו מגיע כקטסטרופה פתאומית אלא תוצר של הרגל, התמדה, כוח טבע כמעט אינסטינקטיבי.

בסופו של דבר  הצוק אינו נופל בגלל סערה או טבע, אלא משום שמישהו ניכס לעצמו את יציבותו. ומה שמאיים  יותר מהנפילה, אלא הביטול ההדרגתי של האפשרות להתחדש, לקום ו“לגעת בכחול השמיים". הרגע הזה חד במיוחד — השמים אינם נופלים; מה שנמחק הוא הסיכוי לגעת בהם. כלומר: האופק אינו שקרי כשלעצמו, אלא תלוי ביסוד שתומך בו. בלעדיו, הוא נעשה ריק. הסיום קיצוני בפשטותו: אין צוק ואין אופק שיסביר מה תקף את הצוק, ושכך בחר לעשות – משמע שאין האשמה חיצונית, אין גורל, אין כוח עליון. הבחירה, או לפחות האחריות, מונחת על מה שכרסם.

כך או כך, נוצר רצף סמנטי סגור: גזל מוביל לכרסום ומשם לביטול התקווה שמוליכה לקריסה והמהלך נעדר הסבר.