וְאוּלַי אַחֲרִית הַיָּמִים

הִיא רַק אֲנָחָה

שֶׁתִּפָּלֵט מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל הָאִישׁ

תַּחַת גַּפְנוֹ

וְתֵעָנֶה בְּמַבָּט

וּבַאֲנָחָה תְּאוֹמָה

מֵהָאִישׁ תַּחַת הַתְּאֵנָה.

לֹא דְּרוּשִׁים לָנוּ זְאֵבִים וּנְמֵרִים לְהִתְרוֹעֵעַ

עִם הַצֹּאן

לֹא הַחֲרָבוֹת הַהוֹפְכוֹת לְאִתִּים

וְכָל הַפִּירוֹטֶכְנִיקָה הַמְּזַמֶּרֶת

נְחוּצָה לָנוּ תְּהוֹם

וְחֶבֶל

לְהַשְׁלִיךְ מִגָּדָה לְגָדָה

אֲנַחְנוּ דְּלוּקִים כַּאֲבוּקוֹת

סוֹעֲרִים כְּזִקּוּקִים

זְקוּקִים לְרֶגַע

תֵּן לִי רֶגַע קְצָת עֵינַיִם.

כמו בשירים אחרים בגיליון זה, הסערה אינה בהכרח אירוע דרמטי גלוי, אלא מצב תודעתי מתמשך. כאן ניכרת: דריכות, הצתה, עודפות אנרגיה שאין לה פורקן. אֲנַחְנוּ דְּלוּקִים כַּאֲבוּקוֹת/סוֹעֲרִים כְּזִקּוּקִים – זוהי סערה פנימית, עצבית, כמעט פיזיולוגית. לא מלחמה – אלא גופות בחירום מתמיד. אחרית הימים היא לכאורה מצב של התפוגגות הסערה אבל בשיר מתקיים היפוך ביחס למסורת: "אחרית הימים" אינה שיא, אלא דעיכה, הִיא רַק אֲנָחָה. משמע ייתכן אף שאינה אלא הפוגה: אולי אחרית הימים היא אשליה ולכן ההמתנה הדרוכה לסערה כמעט מבקשת שזו בוא תבוא.השקט שאחרי הסערה אינו לא פיוס, לא שלום, אלא שחרור לחץ: אוויר שיוצא מהריאות. השיר אף מציין בפרוש: אני מסרבת  לפירוטכניקה. זאת כניגוד לשירי סערה או רגיעה מובהקים בהם יש תיאורי סערה ששככה, וכאן אף  כניגוד לעצמה –  רגיעת הסערות נרמזת באמצעים מטפוריים ודימויים .

במצב זה של "בין לבין", שאחרי ההתרגשות עצמה, אחרי שהסערה מיצתה את עצמה, נותר צורך בקשר מינימלי, בחבל מעל תהום. כדי לא לשוב לתהום. אך אין זה תיקון עולם, אלא גשר מאולתר המגשר על תהום בין "אויבים". החבל הוא שארית אנושית.

אמנם מאפייני השיר אינם מרמזים בבירור על אחרית ימים אסכטולוגית, דתית, או על קץ מלחמות, הוא אף מרמז על סערות אישיות או חברתיות "שלנו" – גם אם הן בהשפעת מלחמה. לכן הבקשה אינה ל"תן לנו שלום" אלא ל"תן לי רגע" אפשר לומר: כי זהו שיר של סערה שכבר אינה מתפרצת אלא נשארת בגוף כמתח כרוני. הפואטיקה שלו היא של התמעטות.

השיר משוחח כמעט במפורש עם שירו של עמיחי: "מעין אחרית הימים" הפסימי, ומאייר מעין הפוגה והכנה לקראת חידוש מלחמות ומזהיר מפני אשליית קץ המלחמות. אך אצלו הסערה היא יותר היסטורית -קולקטיבית אף שהוא פותח כמו אצל צ'רקה בסצנה אנושית קטנה (איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו)

אבל בעוד שאצל עמיחי הסצנה טעונה באירוניה חריפה ובאיום מתמיד (“הלילה הם בהחלט עלולים לבוא”), כאן יש התכנסות פנימה, כמעט ויתור על הדרמה ההיסטורית:וְאוּלַי אַחֲרִית הַיָּמִים'הִיא רַק אֲנָחָה

זו אינה אחרית ימים של חשבון נפש קולקטיבי אלא עייפות קיומית, ירידת מתח. לא “מה יקרה”, אלא “כמה אוויר עוד יש”.

עמיחי מפרק את נבואות השלום באמצעות אירוניה צורבת: חרב – מזמרה – חרב ההיסטוריה היא כמעגל אכזרי של השחזה. הזאב והכבש לועגים לבני האדם. אצל צ'רקה אין פירוק אירוני אלא סירוב להיכנס בכלל למופע הפירוטכני.לפיכך ניכרת אצלה מודעות מאוחרת, פוסט־עמיחאית. לא “הנבואה שכשלה”, אלא ההצגה עצמה מעייפת. אך עיקר החידוש הוא בתהום והחבל . בעוד עמיחי נשאר בתוך השדה ההיסטורי־לאומי.
אצלה הדימוי קיומי־אונטולוגי: לא שלום עולמי, אלא אפשרות מינימלית של קשר מעל תהום. זה מהלך שקט, שבו התהום אינה אסון – היא מצב נתון. השאלה היא אם יש חבל, ואם מישהו מחזיק בקצה השני.

גם  הסיום שונה: אצלה אין נבואה אלא בקשה להרגעה. עמיחי מסיים במבט היסטורי עייף אך צלול. וכאן אין מבט על, אלא בקשה גופנית, כמעט אינטימית, אישית, עצימת עיניים. רגע כחסד של שקט.