התנצלות, אולי אף מנוסח כשיר, שנכתב לבת הזוג, כדי לנסות להבין את היחסים מבעוד מועד ולמנוע את הכשלון. אך השיר קומט ככדור ולא הגיע אל יעדו (כשיר ש"לא פורסם"?) – אך גם לוּ גוהץ והיו נחשפות המילים, הן היו מתגלות כחסרות משמעות ותועלת "פונקציונלית".

פתיחת השיר מבודדת מרכיב חשוב באהבה – אובדן החלומות הוא אובדן התקווה להמשך האהבה. הפתיחה יבשה, מדווחת: לא מדובר במוות ואין תיאור של פרידה דרמטית, אלא חדלון האפשרות לחלום, לדמיין. בשל כך “הָאַהֲבָה חָזְרָה לְהִתְבּוֹדֵד בַּשִּׁירִים", היא נסוגה אל המקום היחיד שבו עוד אפשר להחזיק בה בלי להינזק. אך זו גם הסתגרות בעולם של שירים ומילים. החיים המשמעותיים, האמיתיים, מוחלפים בכלי קיבול שפתי, כזיכרון הנותר אחרי היחסים, ואולי כתהליך עיבוד בכלים פואטיים של הכשלון להגשים את החלומות שנגוזו. 

משפט הסיום נעשה לשם הספר כולו: "הָרְאָיוֹת הִצְבִּיעוּ עַל טָעוּת אֱנוֹשׁ" ובא ללמד על תמה חשובה בשירים לא מעטים, לא רק בענייני אהבה. כאן, ולא רק כאן,  המשפט חותם את "החקירה הפורנזית", כמסקנת הממצאים: מדובר בתאונה ולא בכוונה תחילה, ולא במעשה פלילי. הנקיטה במונח כמעט טכני, שאינו מהתחום המוסרי,  אין בה כדי להצביע על קבלת אחריות אישית או הטלת אשמה על צד כלשהו. כאמור אין בשיר אזכור של משתתפים אנושיים ב"תאונה". השיר אינו מאשים איש, לא את הדובר, לא את האהובה, אפילו לא את האהבה עצמה. האהבה התרסקה מפני שבני אדם הם רק בני אדם הנוטים לטעות. ועדיין זוהי מסקנה קרה, אובייקטיבית, ללא ביטוי רגשי, כמו הנדסית-מדעית, בלתי ניתנת לערעור.

כמה וכמה שירים מספרים כיצד מרכיבי האהבה עמדו בהצלחה במבחן הזמן, בזכות קבלה והכלה של השינויים שמחולל הזמן, גם בתכונות האהובים ובאופייה של אהבתם. ההזדקנות עצמה עלולה לאתגר את האהבה והנאמנות לבן/בת זוג, ומאידך היא מאפשרת לגלות, דווקא במה שאינו מושלם, יופי אחר, עמוק ולא שגרתי. כזה הוא למשל השיר "חוטי כסף". כמרבית השירים בשער הראשון אף הוא מהסוג המסביר כיצד האהבה פועלת, כמעט כמנגנון תפיסתי־פיזיולוגי. זהו שיר נטול רטוריקה רגשית. האהבה אינה הכרזה, אינה אידיאל ואינה הבטחה, אלא מצב של קשב מתמשך, ההופך עם הזמן לגורל שקט, עדין, ואף כובל. אין בו  התלקחות או התעלות רגשית אלא מצב קיומי – קשר שאי אפשר להתיר דווקא משום שהוא נבנה מן הפרטים הקטנים ביותר. האהבה בו אינה אומרת “אני בוחר בך”, אלא נבחרתי ונקשרתי:

חִיּוּכֵךְ מַקְדִּים אֶת מָה שֶׁתֵּכֶף תֹּאמְרִי

וְיִתְרַחֵב כְּשֶׁתְּסַיְּמִי וְגוֹן קוֹלֵךְ תּוֹאֵם אֶת

הֲגִיגַיִךְ וְזֶהוּ הַצֶּבַע הַמֻּשְׁלָם לְעֵינָיִךְ

וְחוּטֵי הַכֶּסֶף בִּשְׂעָרֵךְ שׁוֹפְעִים עֶדְנָה

כּוֹחַ קָדוּם בּוֹחֵר בָּךְ כְּיַעַד, כּוֹרֵךְ צְחוֹק מִתְרַחֵב

בְּנִגּוּן מְתֹאָם, מַכְתִּיר צֶבַע סְתָמִי כַּהֲכִי בָּעוֹלָם,

מַפִּיל אוֹתִי בִּשְׁבִי שֵׂעָר מִתְבַּגֵּר,

כּוֹפֶה עָלַי לִסְבֹּל וְלֹא לִרְצוֹת לְהִתְגַּבֵּר,

בּוֹנֶה לִפְרָטָיו בִּנְיָן קְלָפִים מִקִּיר אֶל קִיר,

קוֹשֵׁר אוֹתִי אֵלָיו וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתִּיר

השיר שופע תיאורים של תכונות ופעולות בת הזוג האהובה, המעוררים את אהבת הדובר. בעיקר היא מתאפיינת ביכולת תיאום וסנכרון בין חלקי גוף ותנועות, כולן לכאורה שגרתיות, רגילות: החיוך, הקול, ההגיג והצבע מתאימים זה לזה. האהבה מוסברת כהתאמה כמעט אקוסטית – חזותית, כמו כוונון של כלי נגינה. רגש האהבה המובע אינו סוער, אין בו מילים גדולות, ישירות. במקום  “אני אוהב אותך” – הוא אומר “העולם מתכוונן סביבך באופן נכון". באהבתו יש יכולת זיהוי וחיזוי, קריאה של סימנים זעירים: חיוך, טון, קצב. האהובה נעשית טקסט וניגון שהדובר כבר למד לקרוא ולהאזין להם. הדובר אינו מאזין לתוכן, אלא למעטפת. דווקא שם האמת מצויה.

השיר בנוי על אסתטיקה של דיוק, לא של אידיאליזציה. היופי אינו נשגב או חריג, אלא  "מַכְתִּיר צֶבַע סְתָמִי כַּהֲכִי בָּעוֹלָם". האהובה אינה אידיאל מיתי, אלא מי שהסתמי עצמו נעשה מושלם בנוכחותה. זהו מהלך בולט אצל רוזנטל: האהבה לא מעלה את המציאות בדרגה אלא מבהירה אותה.

הבחירה ב"חוטי כסף"  מזכירה מאוד את שירה של לאה גולדברג "אלי", שבו כתבה "הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי/בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת/וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים/עַד יָפִיתִי מְאֹד./בְּעֵינַי נִשְׁקָפִים/הַנּוֹפִים./וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי/ יִשְּׁרוּ צְעָדַי –/עֲיֵפִים וְיָפִים". לכאורה אלה הם רק שערות שיבה, למעשה הם יותר: אלה חוטים, המקשרים, ויוצרים חיבורים דקים בין זמן, זיכרון וגוף, שופעים יופי ועדנה. ככאלה הם ביטוי להשלמה עם סימני הזמן.

להמשך הקריאה לחצ/י כאן