מתוך מציאת יופי בסימני הגיל, באה השלמה, נחמה ויכולת לאהוב   – רוזנטל, כגולדברג, אינו מכחיש את ההתבגרות, ועושה ממנה מקור יופי ושקט, אך בשעה שהמשוררת מצאה השלמה ויופי בגיל, אך לא זכתה באהבה וזוגיות לעת בגרותה (ולמעשה לא הגיעה לגיל "זיקנה"), רוזנטל מוסיף את היכולת לאהוב מתוך מציאת אותו יופי, בזכות היכרות עמוקה, מתמשכת, זוגיות ארוכת שנים, שאינה מבקשת להחזיר את הזמן לאחור ואינה נשחקת בגלל הזמן אלא נבנית דרכו.

בהמשך השיר מתרחש היפוך, מעין סתירה לנאמר קודם: האהבה אינה מתוארת יותר כסנכרון עדין, אלא כ"כּוֹחַ קָדוּם בּוֹחֵר בָּךְ כְּיַעַד". החוטים הם כוח מיתי־ביולוגי כמעט, חזק ממנו, לא תוצר של החלטה ובחירה רציונלית או מוסרית. החוטים הם כעין גורל שנקבע מראש, ואף מלכוד ה"מפיל אותי בשבי", קושר אותו באופן שאי אפשר להתירו. ועם זאת באי היכולת להתנגד יש מידה של רצון חופשי – הוא "לא רוצה" להתגבר, להתנגד. זהו ויתור מודע על ריבונות. מכאן והלאה  הדובר אינו פועל, אלא מופעל. האהבה אמנם אינה משחררת, אך הנכונות לכבילה עצמית היא ההסבר, לכוחה השורד של האהבה.

ושוב, כמו סותר המשורר את עצמו למחצה: הדובר "בּוֹנֶה לִפְרָטָיו בִּנְיָן קְלָפִים". הקמת בניין זה מחייב דייקנות, הפרטים תלויים זה בזה, בידיעה מראש שהבניין שברירי. האהבה עלולה להתמוטט. אין כאן הבטחת נצח, אלא הסכמה לחיות בתוך מבנה שיכול לקרוס  ועדיין אי אפשר להינתק ממנו.

בדומה לכך גם השיר "להיות זה ש" עוסק באהבה זקנה על סממניה. יש בו מבט מפוכח, עדינות ודיוק, ללא הבטחה לעתיד, זוהי אהבה שמצליחה להישאר בתוך הזמן, עם הגוף המזדקן, והשלמה עם מה שיש, אך לא מתוך עייפות אלא ידיעה שאין לה לאן למהר. זהו שיר אהבה חרישי במיוחד — כמעט אנטי-פואטי במודע — ועל מצב קיום מתמשך של נוכחות:

אֲנִי רוֹצֶה לַעֲקֹב בְּאָזְנַי אַחַר צְעָדַיִךְ   

מִתּוֹךְ שֵׁנָה כְּמוֹ שֶׁהַכַּלְבָּה שֶׁלִּי עוֹשָׂה

לִהְיוֹת זֶה שֶׁיַּגִּיד אוּלַי פָּחוֹת מַמְתַּקִּים

וְאַתְּ תַּגִּידִי זוֹ רַק הַתְּקוּפָה

זֶה שֶׁיְּלַטֵּף אֶת רֹאשֵׁךְ וִיחַיֵּךְ לָאָפֹר שֶׁבִּשְׂעָרֵךְ

וְלַקְּמָטִים שֶׁבְּיָדוֹ

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת זֶה שֶׁרָאָה פַּעַם אֶת חִיּוּכֵךְ

וְאָמַר לְעַצְמוֹ מְסַקְרֵן וּמֵאָז אֲנַחְנוּ

מִתְפּוֹצְצִים מִצְּחוֹק יַחַד

זֶה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְפַנְטֵז, שֶׁנִּשְׁאַר

הרצון אינו תובעני, אלא צנוע וקונקרטי, רצון "לַעֲקֹב בְּאָזְנַי אַחַר צְעָדַיִךְ/מִתּוֹךְ שֵׁנָה". זהו דימוי של ביטחון ושייכות, כפי שחש כלב כלפי אדוניו, שאהבתו ונאמנותו נעשית אינסטינקטיבית, "פבלובית". כך האהבה, היא כבר אינה רומנטית-אידיאלית, אלא יומיומית, מוטבעת בנו, יש בה הכרה גופנית עמוקה כל-כך עד שהיא פועלת גם מתוך שינה. אהבה בוגרת היא כוויתור על ממתקים, היא אינה פיתוי, או חיזור. יש בה הכרה הדדית בתקופות, בעייפות, בשינויים. והתגובה של האהובה  – "זוֹ רַק הַתְּקוּפָה"  – מנרמלת, מרגיעה, ללא דרמה או  האשמה.

הגוף המזדקן נעשה מרחב של חיבה ואף אהבה. הליטוף אינו עיוור להזדקנות: הָאָפֹר שֶׁבִּשְׂעָרֵךְ / וְלַקְּמָטִים שֶׁבְּיָדוֹ. הקמטים אינם מוסתרים, אלא זוכים למבט אוהב. האהבה היא בהסכמה לראות להראות  ולהישאר, באופן המזכיר את המשורר טוביה ריבנר בשירו "קמטים": "כַּמָּה יָפִים הַקְּמָטִים בְּפָנַיִךְ! /בְּאֵיזֶה סֵדֶר מוֹפְתִי נִשְׁכְּבוּ זֶה בְּצַד זֶה…אֲהָבוֹת שֶׁהָיוּ, שֶׁיֶּשְׁנָן, אַכְזָבוֹת, יָגוֹן/…פָּנַיִךְ מַסְלוּל כּוֹכָבִים מְקֻטָּע/וְעֵינַי מְלַטְּפוֹת".

השיר אינו נטול נוסטלגיה או קנאה, שבמבט לאחור, לימי תחילתה של אהבה, אם מתוך רצון לשחזרה, ואם מתוך רצון להיכנס לנעלי אהבה שזכה בה מישהו אחר:  "אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת זֶה שֶׁרָאָה פַּעַם אֶת חִיּוּכֵךְ/וְאָמַר לְעַצְמוֹ מְסַקְרֵן – אהבה שהחלה צנועה, לא פרי גורל דטרמיניסטי, אלא בזכות סקרנות קטנה, כמעט אגבית. ומאז – "מִתְפּוֹצְצִים מִצְּחוֹק יַחַד". כך נעשה גם הצחוק המשותף, המתקיים מאז ועד עתה, כמדד נוסף להתמדתה של האהבה, כאושר אמיתי ולא כפנטזיה, כי "זֶה שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְפַנְטֵז, שֶׁנִּשְׁאַר" – ואולי זוהי ההגדרה החדה ביותר לאהבה בשלה: כשהיא קיימת אין צורך לברוח מן ההווה אל עולמות דמיון הפרועים (להבדיל מהיכולת לחלום). וגם – ההישארות עצמה היא מדד נוסף להצלחתה.

אפשר לומר כי אהבה בוגרת זו היא אהבה נבונה. אולי כי הדובר ואהובתו הגיעו לשלב בחייהם, לוותק ביחסיהם המבטל את קיומה של סערת רגשות, של אהבה סוערת. אלה גם אינם חיוניים עוד. באחד משיר הספר – "הביקור" – מתוארת התאהבות סוערת, ובמשתמע נדרש איזה סוג של חוסר בגרות נפשית, מעין "נפש צעירה בגוף זקן",  או אף חוסר יציבות נפשית, בגיל מבוגר מאוד, כדי לחוות שוב ושוב אהבה כזו. וזו תהיה תמיד אהבה חדשה, "לא הגיונית", רומנטית, וקצרת חיים, בשל אכזבה כמעט מובנית בתוכה. השיר מציין כי זו אינה אהבתם של הדובר ובת זוגו: הם שייכים לסוג האוהבים השקולים, ולכן בתגובתם יש נימה של לגלוג וביקורת, אך גם פתיחות והערכה (מהולה בשמץ קנאה?) ליכולת לאהוב כך:

…הָאַהֲבָה שֶׁלָּהּ מְשַׁבֶּרֶת סְלָעִים

אֲבָל נִרְתַּעַת בְּפַחַד מִסְּדָקִים. בְּקִצּוּר

קָמִילָה פּוֹרַחַת וַאֲנַחְנוּ מִתְלַבְּטִים מָה הַיַּחַס בֵּין כַּמָּה

הִיא מְאֹהֶבֶת בּוֹ לְכַמָּה הִיא מְאֹהֶבֶת בּוֹ מְאֹהָב בָּהּ

אֲבָל לֹא מְחַטְּטִים, אַחֲרֵי הַכֹּל זֹאת לֹא הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ…

…                                    …אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים

לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ וּלְחַיֵּךְ וַאֲפִלּוּ לִצְחֹק אֲבָל

לֹא לְלַמֵּד אוֹתָהּ כְּלוּם בְּעוֹד הִיא לִמְּדָה אוֹתָנוּ שֶׁגַּם

בְּגִיל שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע מַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ אֶת הָאַהֲבָה.