שנלחם כדי להיות חופשי, יוצר נכונות להישאב מרצון, להתמסר ל"עבדות" הנובעת מאהבה. זוהי הכרעה פנימית המתבטאת מטפורית בכריעה על הברכיים. כניעה מבחירה היא חופש. ובשורה התחתונה שב המשורר למישור הפרדוקס האישי: האהובה אינה חסרה, אך נוכחותה חזקה כל כך עד שאהבתו הופכת למעין עבדות מרצון. ה“כריעה” היא הודאה שקטה שהקשר הוא גם מקור לחירות פנימית וגם מקום של תלות רגשית עמוקה.

סיכום חלקי

שירת האהבה של רוזנטל היא "פואטיקה של תודעת אהבה מתמשכת", מצב קיום השזור בזמן, בזיכרון, בגוף, בשתיקה, ובהכרה מפוכחת בכך שאין מוצא אחר, ואין גם צורך בו. בולט מוטיב של בחירה להתמסר, להיות "משועבד" – לא מתוך עיוורון אלא מתוך הקבלה והבנה מלאה של המחיר. זוהי אהבה נטולת אשליה או דרמה, ובכל זאת היא בלתי ניתנת להתרה. האינטימיות המובעת שקטה, לא סנטימנטלית, ללא התייפייפות רגשית. גם כשהרגש חזק מאוד, הוא מוגש באיפוק, לעיתים כמעט ביובש. הכאב, האושר והכמיהה נאמרים כעובדות חיים. הדובר אינו גיבור רומנטי פועל אלא מתבונן, מקשיב, נזכר, לעיתים בדיעבד, מאוחר. יש בו מודעות עצמית חריפה, לעיתים אירונית, לעיתים פגיעה. הוא מודע לעצמו, למגבלותיו, אך אינו לועג לעצמו: האירוניה מגינה על הרגש, לא מבטלת אותו.

זוהי אהבה נבונה, אך אינה אהבה שחוקה, ולא חזות שווא, הצגה שמאחוריה מסתתרים "שדים": יחסים רעועים והשלמה עמם, או הצדקתם למען שלום בית, מחשש מפני פרידה ומהצורך להתמודד לבד  מול איומים חיצוניים. זאת בניגוד ל"שדים", העולים משירו של נתן זך "האוהבים הנבונים". לכן, אפשר לראות בשירים של רוזנטל,  תשובה רצינית, אידיאית וביקורתית, על האירוניה, הגובלת בסרקזם בשירו של זך (שבשורה התחתונה יש אצלו גם רחמים עצמיים בשל היעדר אהבה בחייו).

שירה הומנית "פוליטית" אנטי מיליטריסטית 

שיריו ה"פוליטיים" של רוזנטל יוצרים פסיפס הומני נוקב של כאב, אמפתיה כלפי ה"אחר", בייחוד נוכח המציאות הישראלית-פלסטינית בימים אלה. בלב היצירה עומד הקונפליקט המתמיד בין העולם האישי, האינטימי והיצירתי לבין המציאות החיצונית המדממת – המלחמות, הגזענות, האכזריות, ההרוגים, הזיכרון המשפחתי הטראומטי פרי השואה, והשפעתו. השירים הללו הם עדות חזקה לניסיון לשמור על צלם אנוש ועל שפיות.

השיר "היד האוחזת בעט" הוא ביקורת חריפה על חולשתה ואף כישלונה המוסרי של הספרות והשירה – (וגם של הכתיבה הפובליציסטית), שהיא חסרת אונים לשנות את המציאות בכלל, וגם את המציאות האישית. היד שכותבת "ואהבת לרעך" היא גם היד ש"טובחת איש ברעהו", משמע שאין טעם בכתיבה, כי אין בכוחה לשמש כתב הגנה על האנושיות, ולכן יחסי האהבה בין הדובר למלאכת הכתיבה התקררו. וכמו בבית המשפט, הכותב מודה בכישלון עדי ההגנה שהביא, ואפילו יהיו אלה היצירות האנושיות הגדולות כמו התנ"ך. עדי ההגנה נעשים "עדים עוינים": הם עצמם סותרים את קו ההגנה, ומודים בחולשתם, בשל תוכנם הגדוש בזוועות.

יַחֲסֵי אַהֲבָה הִתְקָרְרוּ כְּשֶׁהִתְבָּרֵר שֶׁזֶּה

לֹא אֵיךְ שֶׁזֶּה נִרְאֶה. זוֹ קְרִיאַת תִּגָּר עַל הַיָּד

הָאוֹחֶזֶת בָּעֵט. לַהֲגַנָּתָהּ הִיא תּוּכַל לְהַזְמִין

אֶת הַתָּנָ"ךְ וְאוּלַי אֶת הַטְּרִילוֹגְיָה שׁוֹבֶרֶת

הַלְּבָבוֹת אֲבָל זֶה לֹא יַרְשִׁים. הָעֵדִים

הֵם הוֹדָאָה בְּחֻלְשָׁה, גְּדוּשִׁים מִלְחָמוֹת וּזְוָעוֹת

מִבֵּית הַיּוֹצֵר שֶׁל הָאָדָם. זוֹ שֶׁכָּתְבָה אֶת תּוֹרַת

הַיַּחֲסוּת לֹא לִמְּדָה אוֹתָנוּ דָּבָר, מַמְשִׁיכִים

לִטְבֹּחַ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וְכוֹתְבִים וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ

בְּרֶגַע הִיסְטוֹרִי הִדְהֲדָה הַהַבְטָחָה לְכַתֵּת

חֲרָבוֹת לְאִתִּים, אַלְפֵי שָׁנִים אַחֲרֵי כֵן הִתַּכְנוּ

פְּסָלִים לְכַדּוּרֵי תּוֹתָחִים. הָאֵמוּן

נָפַל חָלָל. אֲחִיזָה בְּעֵט הִיא הֲנָאָה חוֹלֶפֶת

קֶצֶף בִּירָה עַל שְׂפַת הַיָּם, רוֹמָן בְּלִי עָתִיד

המשפט "אנו טובחים איש ברעהו וכותבים ואהבת לרעך" הוא גם ביקורת נוקבת על הפער בין היומרה הרוחנית-ספרותית לבין המציאות הפיזית האלימה. הביקורת אף מתגברת בהמשך: הן אפילו הבטחות נביאים ל"כתתו חרבות לאתים" הפכו במרוצת הדורות לפעולה הפוכה – פסלים הותכו והפכו לכלי נשק, לכדורי תותח, ואף היו אמנים, בהם אנשי ספר, שגויסו לצרכי תעמולת מלחמה.

גם הסיום רווי אירוניה. הוא מוריד את הכתיבה מגדולתה. היא כבר לא "נצח", אלא "הֲנָאָה חוֹלֶפֶת", "קצף בירה" שדינו להתפוגג. המשורר משלים עם כך שהכתיבה לא תתקן את העולם, ואינה אלא רגע של נחמה או פורקן אישי. גרוע מכך: אין לה עתיד. אך מעבר לאירוניה יש באמירה משום ייאוש, וטענה אפשרית בדבר הגעתה של השירה והספרות לסוף דרכן, כ"רוֹמָן בְּלִי עָתִיד", בכל הקשור לתפקידן המוסרי-חברתי והתרבותי. כל שנותר הוא אמנות לשם שעשוע זמני.  

ויחד עם התובנה הזו ממשיך המשורר, כותב ומפרסם את שיריו, כי אינו יכול אחרת. תחושת צדק מוחלט מפעפעת בקרבו לנוכח המתרחש "אצלנו" בימים  אלה ובשנים האחרונות, הוא "פּוֹחֵד פַּחַד מָוֶת מִמַּעֲשִׂים שֶׁיֵּעָשׂוּ בְּשֵׁם צֶדֶק שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי" (בשיר "חצב", שבו ניכר געגוע לעולם פשוט ונורמלי יותר ותמיהה כיצד החצב  עוד יכול לפרוח בעולם כזה). הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי הפשיסטים-משיחיסטים, שמתוכם צמח באופן "טבעי" דור של "שׂוֹרְפֵי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים/וְחוֹגֵג אֶת מוֹתָם בְּרִקּוּד סַכִּינִים" (בשיר עלי דואבשה, שנחטף  ונשרף בעודו חי), והוא נחרד מכך שהאמפתיה לסבלם של אחרים – הפלסטינים – הפכה בעיני רבים לרגש מיותר, מוקצה ובזוי. וזאת כאשר מספר מתיהם הרב מאוד-מאוד, רובם קורבנות חינם, "בלתי מעורבים", מקהה את הרגשות האנושיים של מרביתנו. ועל כן זהות כל פרט תמים שמת אינה מעניינת (על משקל "לכל איש אין שם", בפרפרזה הפוכה על שירה של זלדה), מכיוון שזהותו הופכת לזניחה, לעניין "סטטיסטי" קר ולא אנושי, המזכיר ימים אפלים בתולדותינו במאה העשרים. כך בשיר "זהות":