מבוא

ראוי לפתוח ולומר, כי ספר שיריו של רוזנטל,  הרחוק מלעסוק בנושא אחד, משך את תשומת לבי תחילה בשל השער הראשון (הכולל 18 שירים מתוך 54 בסה"כ), שעניינו שירי אהבה הכתובים מנקודת מבטו המיוחדת, התבונית, של אדם מנוסה. לא מדובר באהבה צעירה או ברגש התאהבות סוער, אלא באהבה בוגרת, או בגיל "זיקנה", בחיי זוגיות ממושכים, וביכולתה לשרוד, להשתנות ולהמשיך הלאה.  המיקוד בתמה זו ברצנזיה נובע גם מכך שהוא מוסיף זווית התבוננות חשובה ומשלימה לגיליון הנוכחי של כתב העת, העוסק ב"עין הסערה – שוך הסערה", בכלל זה בשירת האהבה.

השירה הבוגרת, או ה"זקנה", זכתה לעדנה יחסית בשנים האחרונות. שלוש אנתולוגיות העוסקות בכך ניזומו, נערכו ופורסמו, באופן לא מפתיע בידי משוררים לא צעירים: "עַל שֶׁפַע הַיֵּשׁ הַנִּמְלָט – שירה בזקנה, זקנה בשירה", 2017; "הזקן אוהב! הזקן אוהב! – אסופת שירי אהבה מאוחרת", 2022;  ו"חורפו של אביב" – אסופת שירה על הזקנה", 2022. גילוי נאות: באסופה האחרונה התפרסם גם שיר של הח"מ. האנתולוגיות הללו ביקשו לתאר את הזקנה מזוויות שונות, או ב"חתכים" שונים, ומאמר אחד עוסק בשלושתן התפרסם במאי 2023 בכתב העת לביקורת "מעלה".

לענייננו רלבנטית בעיקר האסופה השנייה שכן עניינה, כפי שעולה גם משמה, השאול משירו של טוביה ריבנר, הוא אהבה בתקופת חיינו ה"זקנה". מציין מחבר המאמר, עדו ניצן, כי מטרת האסופה היא "יצירת שינוי תודעתי בתודעת הקוראים בנוגע לדימוי של נושא מסוים ומודחק למדי – אהבה מאוחרת בין אנשים זקנים", ושבמרבית השירים באסופה יש "איזו תחושת השלמה ועדנה, יש בה חסד מנחם של אהבה מאוחרת… ומהצד השני, על אף שהאהבה המאוחרת כבר אינה סוערת כאהבת הצעירים, יש בה חיוּת רבה".

מרכיבים אלה בולטים בשירי האהבה בספרו של רוזנטל, שאני קורא בו כמו ב"אנתולוגיה" של אדם אחד: הם פורסים מזוויות שונות את יחסי האהבה. אבל המסקנה דומה שידועה מראש למשורר:

האהבה, בדומה לשירה, יש בה מסתורין, חידה שלא תיפתר באמצעות איזו נוסחה "מתמטית" או סטטיסטית, למדידת מרכיביה. כך או כך שירה זו, מתוך ניסיון חיים בוגר, היא במיטבה, מכיוון שהיא נוטה אל ההגותי, אל חשבון הנפש האישי.

לצד זאת, פטור בלא כלום אי אפשר: רצנזיה זו תעסוק, הגם ביתר קצרה,  בשירתו ההומנית-חברתית – ושוב מטעמי הזדהותי עם התכנים הכואבים – שירה שמבעבעת בה ביקורת חדה וחסרת מורא, שנהוג להגדירה כ"פוליטית", או "שמאלנית", רחמנא ליצלן.

ככלל, שירתו של רוזנטל נטולת רטוריקה גבוהה או מטפורות “גדולות” במובן הקלאסי, אלא הצטברות של משפטים פשוטים לכאורה, על גבול הפרוזה, הם מביעים הגות ורציונליזציה המכסה ומעדנת הבעת רגשות. הדיבור הוא של אדם חושב תוך כדי אמירה, לא מסכם ולא מטיף. לכך תורמת שפה כמעט יומיומית, משוחחת, אך טעונה בדיוק פואטי. התחביר משקף תודעה בזמן אמת. המשפטים הארוכים מכילים גלישות אסוציאטיביות, תוך תנועה בין פרטי תמונות, בהם זיכרונות: שמות מקומות, חפצים, משקאות, צבעים, מחוות גוף קטנות  – כיסא, נעליים, דמעה, מבט, שיער מאפיר וכד', שאינם מהווים  קישוט, אלא עוגן לביטוי מחשבות, ספקנות, ביקורת ורגש.