להניח את שעונו על העולם  

הַבַּיִת שֶׁלִּי הוּא סֶלַע מְדַמֵּם:

שָׁט אֶל עַל חֲלוֹם שֶׁלֹּא הָיָה.

הַזְּמַן הַזֶּה לֹא מְנַקֶּה אֶת הַשָּׁמַיִם:

יָם כָּחֹל קוֹבַּלְטִי סוֹעֵר.

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלֹּא אֶחְקֹק בָּאֶבֶן,

רַק בַּבָּשָׂר.

כַּמָּה פָּגוּם הָאוֹר!

אֲנִי אֵלֵךְ לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי זֶה נוֹתֵן לִי שָׁמַיִם,

רוֹקֵן אֶת הָאֲדָמָה הַזֹּאת מִתּוֹכִי;

אֶת זִכְרוֹן הַמֵּתִים שֶׁבּוֹ

וְאֶת יָפְיוֹ

וְאֶת סִימָנֵי מוֹתוֹ שֶׁל מִי שֶׁחָלַם

וִיצוּעוֹ נִשְׁאַר מְיֻתָּם.

מָשַׁכְתִּי אֶת הַדֶּרֶךְ –

מַשֶּׁהוּ

שֶׁקּוֹרֶה לַאֲבָנִים שְׁקֵטוֹת.

וְהַדְּאָגָה לֹא חוֹלֶפֶת וְהַיָּמִים –

הַדְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת

מֵאֲלֵיהֶן

וְקָשֶׁה לִרְצוֹת לַחְלֹף דַּרְכָּן

כִּי מִי שָׂם אוֹתִי לְגַלּוֹת?

אָשְׁרוֹ

רַק נִגְלֶה לִי;

חַיָּיו

רְצוֹנוֹ

וְכָל דָּבָר שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בּוֹ אֶת רַעְיוֹנוֹתַי

הוּא שָׁם,

צוֹעֵק, רוֹצֶה הַבַּיְתָה.

הַיָּם עָמֹק כְּעֵינַי.

וְכָךְ לִשְׁכֹּחַ אֶת הַכְּאֵב

הוּא הָלַךְ וְשָׁקַע

וְאִי־אֶפְשָׁר

הָיָה לְהַצִּילוֹ

וְהָלַךְ בֵּין הַמֵּתִים

לְהַר קָדְשׁוֹ

לְהַנִּיחַ אֶת שְׁעוֹנוֹ עַל הָעוֹלָם –

שְׁעוֹן קִיר בַּעַל מִדּוֹת.

מַשְׁלִים שֶׁכָּאן הַבַּיִת,

קוֹבֵעַ מְגוּרִים חֲדָשִׁים לַזְּמַן הַחוֹלֵף.

שָׁם הָעֶצֶב וּפֹה הַשָּׁעָה לִשְׂרֹד,

זוֹ שֶׁתִּשָּׁאֵר גַּם אַחֲרֵי לֶכְתִּי.