שבוע לפני

                              עכו, סוף מרץ 1996

שָׁבוּעַ לִפְנֵי,

הוּא עוֹד קוֹנֶה גְּלִידָה לְיַד הַחוֹמָה,

מַקְשִׁיב לְתַיָּרִים שֶׁמִּתְוַכְּחִים אִם זֶה בֶּאֱמֶת שָׁוֶה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים,

וּמַבִּיט בַּיָּם כְּאִלּוּ הוּא יוֹדֵעַ מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא לֹא.

הַחוֹל נִתְקַע לוֹ בַּנַּעֲלַיִם,

וְהוּא לֹא בָּטוּחַ אִם זֶה סִימָן טוֹב אוֹ סְתָם עֹנֶשׁ מְקוֹמִי.

הוּא עוֹבֵר לְיַד הַשּׁוּק,

שָׁם מוֹכְרִים לוֹ תְּמָרִים כְּאִלּוּ זֶה נֶשֶׁק סוֹדִי נֶגֶד גַּעְגּוּעִים.

אִמָּא שֶׁלּוֹ תּוֹלָה כְּבִיסָה מוּל הַיָּם,

וְאַבָּא שֶׁלּוֹ אוֹמֵר:

"תִּשְׁמֹר עַל עַצְמְךָ,

אֲבָל אַל תִּשְׁמֹר יוֹתֵר מִדַּי",

כְּאִלּוּ יֵשׁ מִנּוּן נָכוֹן לַפַּחַד.

הוּא כּוֹתֵב שִׁיר בַּמַּחְבֶּרֶת,

עִם עֵט שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ מֵהַבַּגְרוּת בְּהִיסְטוֹרְיָה,

עַל אֵיךְ שֶׁהוּא מַרְגִּישׁ כְּמוֹ סִירָה קְטַנָּה

שֶׁנִּקְשְׁרָה לָרָצִיף

אֲבָל רוֹצָה לָצֵאת לַסְּעָרָה.

הוּא לֹא מְפַחֵד,

אֲבָל גַּם לֹא בָּטוּחַ

אִם זֶה בְּסֵדֶר שֶׁלֹּא לְפַחֵד.

הוּא אוֹכֵל אֶת הַגְּלִידָה

כָּל הַדֶּרֶךְ בַּמִּדְרְחוֹב בֶּן עַמִּי,

הִיא מְטַפְטֶפֶת לוֹ עַל הַחֻלְצָה

כְּמוֹ כֶּתֶם דָּם לָבָן סָמִיךְ,

בְּדִיּוּק בַּמָּקוֹם שֶׁהַלֵּב שֶׁלּוֹ פּוֹעֵם מֵהִתְרַגְּשׁוּת.