– מאת אפי הלפרין –

במהלכה של מלחמת־לבנון השניה – לא, כמובן שאני עצמי לא השתתפתי בה – פגשתי מישהו שסיפר לי כי ברומניה אפשר לקנות אֵבָרִים שונים בתוך פרק זמן קצר ובזול.

עלי להודות שבהתחלה לא ממש התלהבתי מהרעיון. אחרי הכל, מדובר במדינה המוּכֶּרת בעולם בעיקר בגלל דְּרָקוּלָה מוצץ־הדם והצְּוִיקָה השזיפית משובבת־הנפש שלה, ולאו דווקא בזכות איכות השרות הרפואי שהיא מעניקה לתושביה או לתיירים המבקרים בה. אבל ליתר בטחון רשמתי את מספר הטלפון של איש הקשר, ולאחר כשבוע ימים ומחשבה נוספת החלטתי בכל זאת לבדוק את הענין.

הייתי זקוק לכבד חדש. בדחיפות. עשור של שתיית־אלכוהול בכמות מופרזת הרסו את זה שאִתו נולדתי, ולאחרונה אף קבע ההֶפָּטולוג שלי, בשפתו המקצועית והלא תמיד ברורה, שיש לי 'מֶלְד' מאד גבוה. או במילים יותר פשוטות- שללא תורם מתאים, חי או מת, סביר שאלך לעולמי בקרוב.

בעבר כבר נכנסתי לאתר של המרכז הלאומי להשתלות ולמדתי שמדובר באיבר שהוא קל יחסית להשגה – בניגוד ללב, למשל – היות ובני־האדם יכולים להמשיך את חייהם כרגיל גם אחרי שהם תורמים חלק מהכבד שלהם. אבל באופן מעשי, כשעדכנתי את אחותי ושני אחיי על מצבי הקשה בתקווה לקבל את עזרתם בקשר לכך, הם לא הסכימו לשתף אתי פעולה. אמרו לי בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים שאם הרסתי במו ידיי ופי את גופי למרות האזהרות החוזרות ונשנות של כולם, אז עלי לקחת אחריות על מעשיי. "הן מדובר בניתוח שאיננו חף מסיבוכים," הוסיף כל אחד מהשלושה כאילו תואמה עמדתם מראש, "ולכן יהיה זה מאד אנוכי מצדך לצפות ממני לסכן את עצמי ואת עתידה של משפחתי עבורך". נותרה אמנם האפשרות התיאורטית לקבל תרומה מאדם זר בעל סוג דם זהה לשלי שנפטר לאחרונה, אך התור בארץ לקבלת כבד מהמתים היה ארוך- מעל למאה חולים קשים, והסיכוי שזה יקרה במשך השנה-שנתיים שנותרו לי נראה קלוש ביותר עד אפסי.

אני מניח שבשלב זה מצופה ממני לתת הסבר כלשהו על הרגלי־השתייה שלי שגרמו לפגיעה הכל כך קשה בבריאותי. זה החל אחרי שכתבתי ספר אודות כמה דמויות ציוריות מעיירת־הפיתוח שבה גדלתי, ובזכותו זכיתי לחשיפה תקשורתית מסוימת- לרבות ביקורת קצרה בעיתון מוביל שבסיומה כונתי "כותב צעיר ומבטיח מהפריפריה". הייתי אפילו מועמד לקבל איזה פרס ספרותי קטן אך נחשב למדי, ולמרות שבסופו של דבר לא זכיתי בו גרם הדבר לגאווה גדולה לכל קרוביי ומכריי, ומן הסתם גם סחרר את ראשי. אלא שבהמשך דחו ההוצאות לאור, שוב ושוב, את הטיוטות ששלחתי אליהן בטענה שאני יותר מדי מודע לכתיבה שלי ולא מספיק מקורי וחדשני. קיוויתי שקצת אלכוהול ישחרר את היצירתיות שבי ויחזיר אותי למרכז הענינים אבל הדבר לא קרה. בלית־ברירה נאלצתי להשלים עם הרעיון שכנראה לא צפויה לי קריירה בתחום היוקרתי הזה ולהסתפק בעבודה שגרתית ומשעממת שלא דרשה יותר מדי מאמץ אמנותי או אינטלקטואלי, ובעקבות התסכול הרב שחוויתי ה'קצת' ההתחלתי הזה הפך אט אט לכמעט בקבוק עראק ביום. באותה תקופה היו חיי נסבלים רק כאשר שתיתי.

לאחר כמה שנים כאלו הצהיבו עורי ועיניי, סבלתי מגרד ומהפרעות בשינה ומדי פעם נזקקתי לאשפוז דחוף בגלל זיהומים או דימומים מְסַכְּנֵי־חיים במערכת העיכול. לעיתים אחז בי היאוש ואמרתי לעצמי שאולי עדיף לי כבר למות, אבל היו גם ימים אחרים בהם התמלאתי תקווה ואמונה תוך שאני מדמיין את עצמי עם כבד בריא ומְתַפְקֵד ומרגיש צורך לעשות כל מאמץ כדי להשיג אחד כזה.

התקשרתי אפוא למספר הטלפון שקבלתי וזומנתי לפגישת־הכרות בבית־קפה קטן ליד הנמל הישן. המקום היה אפלולי ושרצו בו כל מיני טיפוסים מפוקפקים שהזכירו לי סרטים על העולם התחתון, כך שהרושם הראשוני שלי מכל העיסקה לא היה מעודד. המאכער של ההשתלות תיחקר אותי על מחלתי, עבודתי, משפחתי, חבריי ועוד כל מיני־נושאים שלא ממש נראו רלוונטיים לעניננו- אולי כדי לוודא שאני חולה אמיתי ולא איזה שוטר סמוי או עיתונאי חטטן המחפש סנסציות. אחר כך שלף מתיקו דף ועליו רשימה מוכנה של בדיקות שאותן אצטרך לבצע בהקדם- לרבות סיווג־רקמות שנעשית באופן פרטי ואיננה זולה כלל, ושל המסמכים הרפואיים השונים שיהיה עלי להשיג ולדאוג לתרגמם לאנגלית ולפקססם אליו בהקדם. בנוסף, קבע לי האיש מועד לראיון עם מומחה בשם פרופסור סמית- מנתח אמריקאי מאד מפורסם לטענתו, העומד להגיע ארצה בקרוב כדי לבחון מועמדים פוטנציאלים להשתלות, כמוני. ולסיום, הוא נקב בסכום "הכולל הכל' – התשלום לרופא, הטיסות הלוך ושוב לרומניה, ההעברה לבית־החולים המקומי, עלויות האשפוז, ניתוח־ההשתלה עצמו והמנה ההתחלתית של התרופות השונות שאצטרך לקחת בעקבותיו – והמליץ לי להביא אתי לפגישה הבאה את כל הכסף בדולרים ובמזומן "אם אתה באמת באמת רוצה לזרז את העניינים."

חלף חודש וחצי עד למועד הביקור אצל הרופא. הפעם התקיים המפגש במשרד של ממש עם פקידת־קבלה נאה מטופחת שקידמה את פני והציעה לי קפה, ועם מוזיקה חרישית המתנגנת ברקע. על הקירות היו תלויות דיפלומות רבות בלועזית שהעידו על הכשרתו הרחבה של דוקטור סמית ככירורג בכלל וכמומחה להשתלות בפרט, כמו גם על חברותו באיגודים המובילים בעולם בתחומים אלו, וכל אלו בהחלט הרגיעו אותי.

הפרופסור – חנוט בחליפה מהודרת ובעניבה אופנתית, קיבל אותי בחיוך רחב, התעניין באדיבות בשלומי, עיין בתרגום מסמכיי־הרפואיים העדכניים, בחן את עורי ואת עיניי, מישש לי את הבטן והבטיח שמרגע שאעביר לו את התשלום המלא יתבצע הניתוח בתוך כחודש. לשאלותיי השיב בסבלנות שמדובר בתרומה חוקית של אונת־כבד מאדם חי, גם אם לא בהכרח רומני, והבטיח לי שהמישהו האלמוני הזה יהיה שלילי לאיידס, להֶפָּטִיטִיס בִּי ולהפטיטיס סִי כך שאין סיכוי שאדבק ממנו בנגיפים המסוכנים האלו; וגם ששיעור ההצלחה של המנותחים אצלו עומד על למעלה משמונים וחמישה אחוז.