מערכות משפטיות המדגישות שיקום, כגון מודלים של צדק מאחה (restorative justice) שואפות לאפשר לאדם "הזדמנות שנייה". אך גם כאן, מחקרים מראים כי שילוב מחדש בחברה תלוי בגורמים רבים – מעמד, גזע, רשתות חברתיות- ולא דווקא ברצון האישי, (2003 ,Pager). לפיכך, "הזדמנות שנייה" אינה רק מושג בעייתי מבחינה פילוסופית, אלא גם בלתי שוויוני מבחינה חברתית.
אם "הזדמנות שנייה" אינה קיימת, מדוע היא כה מרכזית? התשובה טמונה בפונקציה הפסיכולוגית שלה. בני אדם זקוקים לתחושת תקווה ולנרטיב של תיקון. דניאל כהנמן (Kahneman, 2011) הראה, כי בני אדם נוטים לחשיבה נרטיבית ולפישוט מורכבות. "הזדמנות שנייה" היא סיפור פשוט: הייתה טעות, ויש אפשרות לתקן אותה. אך המציאות מורכבת יותר.
תיאוריות של צמיחה פוסט-טראומטית (Tedeschi & Calhoun, 2004) מדגישות, כי שינוי חיובי מתרחש לא באמצעות חזרה לעבר, אלא באמצעות יצירת משמעות חדשה. גם כאן, אין "שיחזור" אלא טרנספורמציה.
בין אחריות לאשליה מוסרית
במישור המוסרי, מושג ההזדמנות השנייה עשוי לעיתים לטשטש אחריות. אם ניתן "להתחיל מחדש", יש סכנה של הפחתת משקל המעשים הקודמים.
עם זאת, גישות אתיות רבות מדגישות כי אחריות היא מתמשכת. לפי היידיגר, האדם אינו יכול להתנער מעברו, אלא עליו "לאמץ" אותו כחלק מהיותו. גם אצל פול ריקור הזיכרון הוא תנאי למוסריות.
לפיכך, גישה ביקורתית תטען כי יש להחליף את השיח של "הזדמנות שנייה" בשיח של אחריות מתמשכת ופעולה מודעת.
הגנה על המושג – בין נורמטיביות למציאות אמפירית
על אף הביקורת שהוצגה עד כה, קיימת מסורת פילוסופית, פסיכולוגית וחברתית רחבה המגנה על מושג "הזדמנות שנייה" ורואה בו לא רק אשליה, אלא עיקרון ממשי – גם אם לא במובן האונטולוגי הצר.
הפילוסוף דרק פרפי (Derek Parfit, 1984) הבחין בין זהות מספרית לבין המשכיות פסיכולוגית. לפי גישתו, מה שחשוב אינו זהות מוחלטת אלא קשרים של זיכרון, כוונה והמשכיות. מכאן ש"הזדמנות שנייה" אינה שחזור של העבר אלא אפשרות לפעול אחרת בהקשר בעל משמעות דומה.
על פי הפילוסוף ז'אן פול סארטר, האדם תמיד חופשי לבחור. גם כאשר העבר משפיע, אין הוא קובע באופן מוחלט את העתיד. לכן, עצם האפשרות לבחור אחרת מעניקה תוכן ממשי לרעיון של הזדמנות נוספת.
ארול דווק הראתה (Carol Dweck) כי תפיסת יכולת כמשתנה, מאפשרת לאנשים ללמוד מכישלון ולהשתפר. מחקרים על נוירופלסטיות ושיקום מצביעים אף הם על אפשרות ממשית לשינוי עמוק.
חנה ארדנט, מצידה, הדגישה את חשיבות הסליחה ככוח המאפשר התחלה חדשה ומכאן מקומם החשוב של מוסדות חברתיים, כמו חנינה ושיקום.
הוגים אחרים, כמו מרתה נוסבאום Martha Nussbaum)), מייחסים להזדמנות שניה משמעות מוסרית וערך נורמטיבי. נוסבאום טוענת, כי חמלה היא יסוד מוסרי מרכזי. מושג ההזדמנות השנייה משמש ככלי המעודד חברה הומאנית יותר, גם אם אינו מדויק לחלוטין.
היחס בדת ל"הזדמנות שניה"
היהדות מייחסת משקל מכריע למושג "תשובה" ורואה ב"תשובה" לא תיקון טכני של חטא, אלא תנועה עמוקה של חזרה – אל העצמי, אל הזיכרון, ולעיתים גם אל האל. כבר בכתובים ובחז"ל עולה הרעיון שאין חטא שסוגר את הדלת באופן מוחלט. אפילו דמות כמו קין, לאחר הרצח הראשון, אינה מושמדת אלא מסומנת – כאילו עצם הסימון האינו עונש בלבד, אלא שימור של הקיום ופתח לשינוי.
התלמוד, מסכת ברכות (דף ל"ד, עמוד ב') אף מעצים את ערכה של החרטה והשיבה לדרך הנכונה: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". כלומר, ההזדמנות השנייה אינה רק חזרה לנקודת האפס, אלא יצירת מדרגה אחרת של קיום — כזו שנושאת עמה את הזיכרון, את הפגם, ואת המאבק. החטא אינו נמחק; הוא נהפך לחומר גלם.
לעומת זאת, יש גם גבולות. רעיון כמו "האומר אחטא ואשוב" מצביע על סכנה: אם ההזדמנות השנייה הופכת למנגנון מתוכנן מראש, היא מאבדת את כוחה המוסרי. כאן הדת מציבה תנאי עדין — התשובה צריכה להיות אותנטית, לא טקטית.
במסורת הנוצרית, הרעיון מקבל הדגשה אחרת: החסד. דרך דמויות כמו ישו, ההזדמנות השנייה מוצגת כנתינה שאינה תלויה לחלוטין במעשה האדם. הסליחה יכולה להינתן גם למי שאינו "ראוי" לה על פי מידה של צדק. כאן נפתח מתח בין צדק לרחמים — מתח שהופך את ההזדמנות השנייה למעשה של חסד, לא רק של תיקון עצמי.
באסלאם, מושג התשובה (תַוְבָּה) קרוב במובנים רבים ליהדות: אללה נתפס כרחום ורחמן, והאדם נקרא לשוב שוב ושוב, כל עוד הוא חי. הדלת אינה ננעלת אלא ברגע האחרון ממש.
ואולי הנקודה העמוקה ביותר – זו שמחברת בין המסורות – היא שההזדמנות השנייה אינה בהכרח מחיקה של העבר, אלא שינוי היחס אליו. לא ביטול החטא, אלא נשיאתו באופן אחר.
סיכום
ניסינו להראות במאמר זה, כי מושג ההזדמנות השנייה, במובנו החזק, אינו מתקיים: אין חזרה בזמן, אין מחיקה של זיכרון ואין שחזור של תנאים. עם זאת, במובן המעשי, ניתן להגן עליו כרעיון בעל ערך פסיכולוגי, מוסרי וחברתי.
ואולם, העימות בין שתי הגישות, שלילה או קיום של "הזדמנות שניה", אינו מחייב הכרעה חד-משמעית.
במקום לדחות או לקבל את המושג באופן מוחלט, יש להבין אותו מחדש: לא כהזדמנות "שנייה", אלא כהזדמנות "אחרת" – כזו הנובעת מן העבר אך אינה כבולה אליו לחלוטין. אפשר לדבר על סינתזה בין אשליה פרודוקטיבית לאמת מורכבת. קרי, רעיון שאינו מדויק לחלוטין, אך מאפשר פעולה מוסרית וחברתית. יש להבחין בין:
- מובן אונטולוגי – שאינו אפשרי
- מובן נורמטיבי-מעשי – שהוא ממשי ומשמעותי
הבחנה זו מאפשרת לשמר גם דיוק פילוסופי וגם תקווה אנושית.
מקורות:
- Arendt, H. (1958). The Human Condition.
- Baier, A. (1986). Trust and antitrust. Ethics.
- Bergson, H. (2001). Time and Free Will.
- Bourdieu, P. (1986). The forms of capital.
- Dweck, C. (2006). Mindset.
- Goffman, E. (1963). Stigma.
- Heidegger, M. (1962). Being and Time.
- Kahneman, D. (2011). Thinking, Fast and Slow.
- Kolb, B., & Whishaw, I. Q. (1998). Brain plasticity.
- Locke, J. (1975). Essay Concerning Human Understanding.
- Maruna, S. (2001). Making Good.
- McAdams, D. (2001). Life stories.
- Nussbaum, M. (2016). Anger and Forgiveness.
- Pager, D. (2003). Criminal record study.
- Parfit, D. (1984). Reasons and Persons.
- Ricoeur, P. (2004). Memory, History, Forgetting.
- Sartre, J.-P. (2003). Being and Nothingness.
- Schacter, D. (1999). Memory.
- Tedeschi, R., & Calhoun, L. (2004). Posttraumatic growth.