הגיליונות הקודמים של נתיבים
(אל הגיליונות האלה ולכל שאר הגיליונות ניתן להגיע דרך "ארכיון" בתפריט הראשי)
הזדמנות שניה
גיליון מס' 43, מרץ 2026
ההתוודות
– מאת חיים סֶפְטִי –
"הסיפור שברצוני לספר לך, בני, אמת הוא לאמיתה. האסטרולוג דויטש – שביום שעמד לתלות שלט ובו שמו וְשֵׁם עיסוקו מצא שעה פנויה ללכת למשרד הפנים ולעברת את שמו ומאז שמו בן-כנען – ניבא את אחרית הדבר, ומכאן תִלמד עד מה רבה האמת שבדברי האִצטגנינים, או כפי שקוראים להם אצלנו בלע"ז: האסטרולוגים. נולדת בחודש אוקטובר, הוא חודש מזל האמנויות. בטרם נולדת הלכתי אל בן-כנען, דויטש. הוא שאל לתאריך לידתך המשוער, מתח קווים וקשתות, הביט בעיניי במבט ממושך ואמר: "בנך יהיה צייר".
לא נחה דעתי והלכתי אל האסטרולוג שווייצר. לקחתי ידו בידִי והעברתיה על בטני, והוא מתח קווים וקשתות, הביט בעיניי במבט ממושך ואמר: "בנך יהיה צייר". זעמי ניתך עליו, והוא בְּשֶׁלוֹ. נוכחתי שאיני יכולה לכוכבים- וילדתי אותך. ביום שנולדת הבטתי בכוכבים ולא ידעתי מי מהם גזר את הגזֵרה ובמי מהם עליי לשים מִבטחי כי יפר אותה. אמרתי בלבי שאלך שוב, ביום שאחלים מעט מן הלידה, אל בן-כנען. "בני נולד, כפי שאתה רואה", פתחתי בדבריי, "הכן לו הורוסקופ חדש, בבקשה. אני מדוכאת בגלל ההורוסקופ שלך".
שש פעמים הלכתי אליו, ישבתי לפניו בעוד אתה יונק משדיי לפני עיניו, ושש פעמים מתח קווים וקשתות תוך שאין הוא מקפיד להצמיד לחלוטין את העיפרון אל הסרגל , ולא עלה בידו להכין הורוסקופ אחר, אף שבכל פעם הקדים ואמר: "אשתדל, גברת יצחקוב, בגבולות כבוד המקצוע". בפעם האחרונה אפילו הסיר את משקפיו בכוונה תחילה וכך שִׂרטט את הקווים והקשתות. "זהו רצון הכוכבים", אמר לבסוף, יגֵע ומריר, "אני אינני אלא מגלה רצונם. אינני יכול לעזור לך. חבל על כספך".
מעל למיטתך, בעודך יונק שדיים, תליתי לוח מספרים צבעוניים, ובעודך בן שישה חודשים מדפדפת הייתי לפניך בספרי הגאומטריה, שבה הייתי מצוינת בנעוריי, ואומרת: "הִנה מרובע, הנה ריבוע, הנה מעוין, הנה טרפז", ואתה היית חוקר בעיניך החכמות את הצורות ואומר: "אימא! אבא! אבא! אימא!". עוד בתקופת החיזור אחריי, הִתנאה אביך באחיו הצייר, וביום שנודע לו שגורלך להיות צייר, נסע נרגש אל אחיו המפורסם ובישר לו שחוקי הטבע, תודה לאל, לא הכזיבו, ועתיד להיוולד לנו ילד צייר, ואין ספק, כך אמר אביך לדודך, שיד חוקי התורשה בדבר.
יהושע, שהוא חכם מאביך, לא שאל מניִן נודע דבר עתידך, שכן ידע שאביך נוהג היה להתהדר בְּהֱיותו רציונליסט ומתקדם – ובאמת תמיהה היא כיצד ארע הדבר שבעניין ההורוסקופ שלך לא עמדו לו הרציונליזם והקִדמה כנגד מפה אסטרולוגית. אין זאת, אלא שאביך נָשָׂא בלבו כול ימיו קנאה באחיו המפורסם, ומשעה שבאה לו הבשורה כי בנו עתיד להיות צייר, נאחז בה מבלי לדקדק במקורה.
זמן קצר לפני נישואינו הראה לי אביך ציורים שצייר בסתר: "אַת האדם הראשון שאני מראה לו ציורים אלה", אמר, "לאיש עדיין לא הראיתי, כי אני חושש מהשוואות לאחִי". הוא היה נרגש ותלה בי עיניים מְקַווֹת. ציוריו היו יפים מאד. הייתה בהם רגישות וחדירה למעמקי נפש האנשים שאת פניהם צייר. היה לו כישרון מובהק ונפש של אמן. אבל אני רק על עצמי חשבתי. חששתי שאם אהלל את כישרונו, תזוח עליו דעתו ויישא רגליו ממני וילך לבקש לו אישה רָמַת-יַחַס ממני. תרתי בציוריו אחר פגמים כלשהם והפלגתי בביקורת קשה כלפיהם, עד שלא הֻצרכתי לומר וְלוּ מילה טובה אחת על ציוריו. "מהיום", כך אמר ופניו קודרות, "אפסיק לצייר". וכך היה. אך הגחלת חיה כנראה בלבו כול הימים והתלקחה מיום שנודע לו על ההורוסקופ.
נחזור לשיחתם של אביך עם אחיו: ובכן, יהושע לא שאל את אביך מניִן נודע דבר עתידך, ואביך לא סיפר לו. בבית הסרתי מעל הקירות את כול התמונות, אפילו את אלה של יהושע, ובגן הילדים פקחתי עליך שבע עיניים. מדי שבוע, בימי שישי, הייתי מביאה מתנה נאה לגננת, והיא הייתה אומרת: "הכול בסדר, גברת יצחקוב, הכול בסדר, הוא לא צִייר. כשאני רואה שהוא לוקח צבע בידו, מיד אני מסיחה ומסיחה ומסיחה את דעתו בכול המשחקים שבגן עד שהרצון שלו לצייר חולף. זה דורש הרבה מאמץ, את יודעת", הייתה ממשיכה כשהיא מאמצת באופן מופגן את המתנה אל חזה, "מאחר שהדחף שלו לצייר חזק מאד, מאד-מאד חזק, כאילו מַשהו בתוכו כופה עליו בכול כוח לצייר, אבל מה לא עושה גננת טובה למען האֵם", הייתה מסיימת את דבריה בנעימת-קול מתרפסת.
פעם הראתה לי ציור שציירת. "הייתי בחוץ לשעה קלה ולא הבחנתי שהוא מצייר". הבחנתי בקולה התרגשות. "זה עוול, גברת יצחקוב, עוול נורא. הילד מחונן, זו מתנה מִשמיִם…", "זו גזרה משמים", השתקתי אותה בתקיפוּת. "הבן שלי לא יהיה צייר. הוא יהיה אדם נורמלי, כמו כולם". חטפתי מידיה את הציור וקימטתי והשלכתי אותו לפח. "זה הילד שלי ואני אחליט מה הוא יהיה", אמרתי.
מאותו שבוע ואילך קניתי לה מתנות יקרות יותר, והיא הוסיפה להבטיח: "הכול בסדר, גברת יצחקוב, הכול בסדר, הוא לא מצייר". אל הפסיכולוג בן-אור הגעתי באמצעות העיתון. אתה בוודאי מתפלא, בני, אך אִילו הכרת את כללי המשחק הפוליטיים בארצנו, לא היית מתפלא. אבל אתה עדיין צעיר. פשוט, כשהיית בן ארבע קראתי בעיתון שהפסיכולוג משה בן-אור מונה לחקור פרשת שחיתות מקצועית בקרב פסיכולוגים פרטיים, שהתלוננו עליה אזרחים אחדים, ומִמְצאי חקירתו היו שלא היו דברים מעולם, ושיש לתלות את הקולר ב"מצבם הנפשי המיוחד של המתלוננים", כפי שניסח זאת, ומִמְצאי חקירתו התקבלו על-ידי השר הממונה, למרות הביקורת והתרעומת הציבורית. כשישבתי מולו, הבהרתי את כוונתִי: "הילד מתקרב לגיל בית ספר. הגננת אומרת שהוא יהיה בָּשֵׁל להתחיל ללמוד שָׁם כבר בגיל חמש, ואם אנחנו, בעלי ואני, מסכימים היא תטפל בעניין. עד עתה הצלחתי
לא נחה דעתי והלכתי אל האסטרולוג שווייצר. לקחתי ידו בידִי והעברתיה על בטני, והוא מתח קווים וקשתות, הביט בעיניי במבט ממושך ואמר: "בנך יהיה צייר". זעמי ניתך עליו, והוא בְּשֶׁלוֹ. נוכחתי שאיני יכולה לכוכבים- וילדתי אותך. ביום שנולדת הבטתי בכוכבים ולא ידעתי מי מהם גזר את הגזֵרה ובמי מהם עליי לשים מִבטחי כי יפר אותה. אמרתי בלבי שאלך שוב, ביום שאחלים מעט מן הלידה, אל בן-כנען. "בני נולד, כפי שאתה רואה", פתחתי בדבריי, "הכן לו הורוסקופ חדש, בבקשה. אני מדוכאת בגלל ההורוסקופ שלך".
שש פעמים הלכתי אליו, ישבתי לפניו בעוד אתה יונק משדיי לפני עיניו, ושש פעמים מתח קווים וקשתות תוך שאין הוא מקפיד להצמיד לחלוטין את העיפרון אל הסרגל , ולא עלה בידו להכין הורוסקופ אחר, אף שבכל פעם הקדים ואמר: "אשתדל, גברת יצחקוב, בגבולות כבוד המקצוע". בפעם האחרונה אפילו הסיר את משקפיו בכוונה תחילה וכך שִׂרטט את הקווים והקשתות. "זהו רצון הכוכבים", אמר לבסוף, יגֵע ומריר, "אני אינני אלא מגלה רצונם. אינני יכול לעזור לך. חבל על כספך".
מעל למיטתך, בעודך יונק שדיים, תליתי לוח מספרים צבעוניים, ובעודך בן שישה חודשים מדפדפת הייתי לפניך בספרי הגאומטריה, שבה הייתי מצוינת בנעוריי, ואומרת: "הִנה מרובע, הנה ריבוע, הנה מעוין, הנה טרפז", ואתה היית חוקר בעיניך החכמות את הצורות ואומר: "אימא! אבא! אבא! אימא!". עוד בתקופת החיזור אחריי, הִתנאה אביך באחיו הצייר, וביום שנודע לו שגורלך להיות צייר, נסע נרגש אל אחיו המפורסם ובישר לו שחוקי הטבע, תודה לאל, לא הכזיבו, ועתיד להיוולד לנו ילד צייר, ואין ספק, כך אמר אביך לדודך, שיד חוקי התורשה בדבר.
יהושע, שהוא חכם מאביך, לא שאל מניִן נודע דבר עתידך, שכן ידע שאביך נוהג היה להתהדר בְּהֱיותו רציונליסט ומתקדם – ובאמת תמיהה היא כיצד ארע הדבר שבעניין ההורוסקופ שלך לא עמדו לו הרציונליזם והקִדמה כנגד מפה אסטרולוגית. אין זאת, אלא שאביך נָשָׂא בלבו כול ימיו קנאה באחיו המפורסם, ומשעה שבאה לו הבשורה כי בנו עתיד להיות צייר, נאחז בה מבלי לדקדק במקורה.
זמן קצר לפני נישואינו הראה לי אביך ציורים שצייר בסתר: "אַת האדם הראשון שאני מראה לו ציורים אלה", אמר, "לאיש עדיין לא הראיתי, כי אני חושש מהשוואות לאחִי". הוא היה נרגש ותלה בי עיניים מְקַווֹת. ציוריו היו יפים מאד. הייתה בהם רגישות וחדירה למעמקי נפש האנשים שאת פניהם צייר. היה לו כישרון מובהק ונפש של אמן. אבל אני רק על עצמי חשבתי. חששתי שאם אהלל את כישרונו, תזוח עליו דעתו ויישא רגליו ממני וילך לבקש לו אישה רָמַת-יַחַס ממני. תרתי בציוריו אחר פגמים כלשהם והפלגתי בביקורת קשה כלפיהם, עד שלא הֻצרכתי לומר וְלוּ מילה טובה אחת על ציוריו. "מהיום", כך אמר ופניו קודרות, "אפסיק לצייר". וכך היה. אך הגחלת חיה כנראה בלבו כול הימים והתלקחה מיום שנודע לו על ההורוסקופ.
נחזור לשיחתם של אביך עם אחיו: ובכן, יהושע לא שאל את אביך מניִן נודע דבר עתידך, ואביך לא סיפר לו. בבית הסרתי מעל הקירות את כול התמונות, אפילו את אלה של יהושע, ובגן הילדים פקחתי עליך שבע עיניים. מדי שבוע, בימי שישי, הייתי מביאה מתנה נאה לגננת, והיא הייתה אומרת: "הכול בסדר, גברת יצחקוב, הכול בסדר, הוא לא צִייר. כשאני רואה שהוא לוקח צבע בידו, מיד אני מסיחה ומסיחה ומסיחה את דעתו בכול המשחקים שבגן עד שהרצון שלו לצייר חולף. זה דורש הרבה מאמץ, את יודעת", הייתה ממשיכה כשהיא מאמצת באופן מופגן את המתנה אל חזה, "מאחר שהדחף שלו לצייר חזק מאד, מאד-מאד חזק, כאילו מַשהו בתוכו כופה עליו בכול כוח לצייר, אבל מה לא עושה גננת טובה למען האֵם", הייתה מסיימת את דבריה בנעימת-קול מתרפסת.
פעם הראתה לי ציור שציירת. "הייתי בחוץ לשעה קלה ולא הבחנתי שהוא מצייר". הבחנתי בקולה התרגשות. "זה עוול, גברת יצחקוב, עוול נורא. הילד מחונן, זו מתנה מִשמיִם…", "זו גזרה משמים", השתקתי אותה בתקיפוּת. "הבן שלי לא יהיה צייר. הוא יהיה אדם נורמלי, כמו כולם". חטפתי מידיה את הציור וקימטתי והשלכתי אותו לפח. "זה הילד שלי ואני אחליט מה הוא יהיה", אמרתי.
מאותו שבוע ואילך קניתי לה מתנות יקרות יותר, והיא הוסיפה להבטיח: "הכול בסדר, גברת יצחקוב, הכול בסדר, הוא לא מצייר". אל הפסיכולוג בן-אור הגעתי באמצעות העיתון. אתה בוודאי מתפלא, בני, אך אִילו הכרת את כללי המשחק הפוליטיים בארצנו, לא היית מתפלא. אבל אתה עדיין צעיר. פשוט, כשהיית בן ארבע קראתי בעיתון שהפסיכולוג משה בן-אור מונה לחקור פרשת שחיתות מקצועית בקרב פסיכולוגים פרטיים, שהתלוננו עליה אזרחים אחדים, ומִמְצאי חקירתו היו שלא היו דברים מעולם, ושיש לתלות את הקולר ב"מצבם הנפשי המיוחד של המתלוננים", כפי שניסח זאת, ומִמְצאי חקירתו התקבלו על-ידי השר הממונה, למרות הביקורת והתרעומת הציבורית. כשישבתי מולו, הבהרתי את כוונתִי: "הילד מתקרב לגיל בית ספר. הגננת אומרת שהוא יהיה בָּשֵׁל להתחיל ללמוד שָׁם כבר בגיל חמש, ואם אנחנו, בעלי ואני, מסכימים היא תטפל בעניין. עד עתה הצלחתי
למנוע ממנו את הציור, כמעט לגמרי, אבל בבית הספר לא אוכל להמשיך בכך. שָׁם הוא יהיה חייב להשתתף בשיעורי ציור. עלה בדעתי, שהדרך היחידה למנוע ממנו את המשיכה לציור היא להשניא עליו את הציור". התברר שצדקתי בבחירתי בבן-אור. הוא לא שאל אפילו שאלה אחת עליך ועל המניעים שלי. "הטיפול יארך עשרים ביקורים, סך הכול התשלום…", "מה?!" פלטתי מפי מבלי מֵשִׂים. "עליי להכין תכנית עבודה מן הקל אל הכבד, כדי שלא להגיע תוצאות לא רצויות", הגיב, "וְאַל תחששי, לפני כול שלב בטיפול אשוחח אתך על ההתקדמות, ואם תתנגדי אתחשב בכך", אמר בנעימוּת. "אחרי הכול, עלינו להיזהר שלא להפריז במינון הטיפול", סיים בטון סמכותי.
בעקבות דבריו האחרונים הבנתי שהטיפול עלול לפגוע בך והחלטתי לוותר עליו. "אשאיר אותו בגן הילדים עד גיל שש, בתקווה שהשפעת מניעת הציור ממנו לעוד שנה תהיה חזקה יותר", קבעתי לעצמי. חודשים אחדים לאחר תחילת שנת הלימודים הראשונה שלך בבית הספר זומנתי אל המורה. "הבן שלך הוא התלמיד הטוב בכיתה, גברת יצחקוב, אבל לא זה העיקר בעיניי", פתחה בדבריה. "הוא מחונן בציור, אין ספק בכך, האם לא אמרו לך זאת בגן הילדים?", המשיכה המורה בגאווה לא מוסתרת, תוך שהיא מציגה בפניי ציורים אחדים שלך. "הראיתי את הציורים למורים ולמנהל ואפילו לידידה שלי, שהיא ציירת, וכולם אומרים: "הילד הזה מחונן, חייבים לטפח אותו", לכן זימנתי אותך. אחת המורות סיפרה לי שהילד הוא אחיינו של יהושע יצחקוב, ואולי הדוד יהיה מוכן ללמד אותו, ואם לא – אני ממליצה שתיקחו לו מורה פרטי. חבל על כישרון כזה", סיימה את דבריה בטון נמרץ.
הרגשתי שעולמי חרב עליי. "אני צריכה להתייעץ עם בעלי", אמרתי, בתקווה להרוויח זמן ולחמוק מן הנושא. "כמובן, כמובן", הגיבה המורה. עם אביך לא דברתי, כמובן. מאותו יום הייתי נתונה להטרדה חוזרת ונִשנית מצד המורה ואף מצד המנהל. סיפרתי שדודך אינו פנוי, ושאין לנו כסף לשיעורים פרטיים, אבל המורה לא ויתרה. היא הרי ידעה שמצבנו הכלכלי אינו רע. התחמקתי מללכת לבית הספר, ואת הציורים שהיית מביא הביתה הייתי משמידה בהיחבא, בשעה שהייתי משקרת לך שאני שומרת אותם עד שתִגדל. באסיפת ההורים שלפני חלוקת תעודות סוף השנה עשתה המורה מאמץ אחרון. "חברות, חברים", אמרה, "אני רוצה לספר לכם סיפור שמחמם את הלב. אתם רואים את הציורים האלה"- היא הצביעה על ציורים אחדים שהיו תלויים על הקירות. "הביטו היטב". היא המתינה רגע ממושך. "את הציורים האלה צייר ילד מהכיתה הזו. נמצאת כאן אמו, הגברת יצחקוב, ואני חושבת שאחרי שכולנו ראינו את הציורים, נדע להמריץ אותה לטפח את הכישרון של בנה. אתן שכנות שלה וחברות שלה, אולי לכן היא תקשיב יותר מאשר לי".
מיד לאחר האסיפה מיהרתי החוצה מן הכיתה. בדרכי עצרה אותי ורדה תמיר: "שושנה, הבן שלך מאד…", "סליחה, הקטנה בבית לבד…", אמרתי ואצתי ממנה. "אַת מגדלת אותו במַסֶּכֶת שקרים", היה מתחנן אביך בפניי, "אַת הורסת את כישרונו, מעקרת אֶת אישיותו, מסלפת אֶת ערכיו…", "די, די, אין לי כוח להטפות מוסר, אני את בני אגדל לפי הבנתי…", "אבל זהו גם בני", ניסה אביך למחות. כשהיית בכיתה ח', שוב הוטרדתי.
מנהל בית הספר זימן אותי ואת אביך לשיחה. "גברת יצחקוב, מר יצחקוב", פתח המנהל בדבריו. ניכר היה בקצב דיבורו האיטי והשקול ובעיניו המרוכזות בנקודה אחת שדבריו סדורים ומנוסחים במוחו מראש, לאחר מחשבה ארוכה. "המורה לציור ביקשה ממני לשוחח אתכם…", "היא עוזבת את בית הספר בשנה הבאה…", נכנסתי לתוך דבריו בטון מתריס. "שְשְשְ…", התערב אביך. "אל תבינו דבר זה באופן לא נכון, היא נישאה ועברה לגור בעיר אחרת", הגיב המנהל. החלטתי להניח לו להמשיך, למרות שכבר הבנתי מה בכוונתו לומר. "בנכם תלמיד באמת מוכשר, אתם יודעים, והגיעה אלינו הידיעה שבכוונתם לשלוח אותו לבית ספר תיכון עיוני. ברור שהוא יצליח שָׁם, אבל הרשו לי לייעץ לכם עצה מכול הלב: אל תעשו זאת. הרי הוא כל כך אוהב לצייר, והוא כול כך מוכשר בציור, מדוע שלא תשלחו אותו לבית ספר תיכון לאמנויות. שם הוא ימצא את מקומו המתאים לו ביותר, הוא יהיה מאושר. מדוע זה תְגדלו בן מר-נפש?".
אביך סיפר לי לאחר מכן שהוא חשש להגיב לדברי המנהל, שמא תתגנב לקולו נימה של בכי שעמדה בחזהו. "אני מעריכה מאד את כוונתך הטובה", פתחתי בדבריי בקצב דיבור איטי, "אבל הילד צריך לגדול כמו כול ילד נורמלי. אסור להגביל אותו לתחום אחד ולמנוע ממנו תחומים אחרים, דבריי יוצאים מן הלב, האמן לי, רק טובת הילד לנגד עיניי, אני מתמודדת עם הבעיה כבר שנים".
זהו סיפור-התוודותי בפניך, בני. מכאן ואילך עמדת על דעתך ומהלך חייך נהיר לך. האם חטאתי לך. האם חֵטְא הוא לְאֵם המבקשת למנוע מבנה להיות צייר שפרנסתו דחוקה, אלא אם הוא מוכר את נשמתו ואינו נאמן לדרכו. האם אתה כועס עליי. הרי אתה מצייר לעיתים בשעות הפנאי, וסיפוק מסוים יש לך מן הציור, למרות הכול. האם גרמתי לך עוול. אינני אדם רע. סלח לאמך הטיפשה, האנוכית, הזקנה. אתה הישר בעיניך תעשה, ואני אקבל את הדין.
נתן יצחקוב קיפל את המכתב והניחו ליד מכשיר הטלפון. "קודם אוֹכל את ארוחת הערב", אמר לעצמו, וניגש למטבח.