– מאת עופר חן – 

שירו של היינריך היינה, לורליי, ידוע ומוכר; מאז פרסומו זכה השיר לגרסאות שונות ואף לעיבודים מוזיקאליים רבים של יוצרים דוגמת פרידריך זילכר, פרנץ ליסט וקלרה שומאן. בעברית זכה השיר ל-15 תרגומים שונים, ולאחרונה אף להתייחסות פואטית בשירתה של יערה בן-דוד. תכליתו של חיבור זה לעמוד על דמותה המשתנה של הגיבורה על רקע הזמן ומגמתו של הכותב.  

   בעיקרו של דבר מתכתב שירו של היינה עם הפואמה 'לורה ליי, או בכרך על גדות הריין' (Lore Lay or Zu Bacharach am Rheine) שכתב המשורר הרומנטיקן קלמאנס ברנטאנו בשנת 1799, ואשר פורסם באסופה: קרן הפלא של הנער (Das Knaben Wunderhorn), שערכו ברנטאנו וגיסו המשורר, אכים פון ארנים. 

   בספרו שורשי הרומנטיקה טען ישעיהו ברלין כי לא נמצא הגדרה ברורה למהותה של הרומנטיקה. אולם, בין שלל מאפייניה, שאותם מונים הרומנטיקנים עצמם, בולט 'מחול המוות ואף המוות עצמו', או הזיקה העמוקה שבין אהבה למוות.[1] דוגמה לכך נמצא ביצירותיו של ויליאם שייקספייר, כמו רומיאו ויוליה או הלילה השניים עשר. אולם מי שביטא באופן מובהק את המתח בין שני הניגודים ברומנטיקה הגרמנית היה קלמנס ברנטאנו.

   'לורליי' הוא שמו של צוק תלול המתנשא לגובה 132 מטר. הוא נמצא בגדה המזרחית של הריין בסמוך לעיירה בכרך (Bacharach). גדות הצוק הם גם הנקודה העמוקה והצרה ביותר של הנהר, ומטבע הדברים זהו אזור מסוכן. מכיוון שסירות רבות נטרפו בסמוך לו, נוצרה אגדה על הקדוש הקתולי גואר שהתיישב בקרבת הצוק, במטרה לרפא את הספנים שניצלו. הצוק הגבוה הזה על גדות נהר הריין והזיקה בינו לבין השטים בו באווירה הרומנטית של ראשית המאה ה-19 מפרנס הן את הפואמה של ברנטאנו והן את שירו של היינה.

   אותות המאבק בין הרוחני לארצי, או בין ארוס לתנטוס, מהווה את היסוד המפרה של ברנטאנו ובולט ביצירתו – 'לורליי'. בעיקרו של דבר, עניינה של הפואמה הוא בדמותה של נערה שניחנה ביופי רב שכל המביט בה נשבה בקסמיה, ומכאן היא נודעה כמכשפה.[2] הבישוף המקומי זימן אותה לפניו כדי לשפוט אותה כדין מכשפה, אלא שהוא עצמו נפל בקסמיה. במקום לדון אותה לשרפה, שילח אותה הבישוף לטהר את עצמה ולמרק את חטאיה במנזר. אולם, בדרכה למנזר שכנעה לורליי את מלוויה לתת לה אפשרות לצפות בפעם האחרונה על ביתה, ובעומדה על הצוק ומתוך כאב על אהבתה הנכזבת השליכה עצמה למי הריין.[3]

   יש הסבורים כי 'לורליי' של היינה נכתב על רקע אהבתו הנכזבת למתילדה, בת דודו העשיר סלומון היינה או לזפרכן, בת התליינים שאותה אהב בנערותו. אחרים רואים בשיר משל לאהבתם הנכזבת של היהודים לגרמניה. אולם, דומני כי היינה הכיר היטב את שירו של ברנטאנו, שאליו התוודע בעת ההכנה הממושכת ליצירתו הרבי מבכרך. כדרכו בכתיבת יצירות בעלות מימד היסטורי, כמו: אל מנסור, או דונה קלרה,[4] קרא היינה חומרי רקע רבים ויש להניח, במידה רבה של ביטחון, שאגב אותה הכנה הוא נתקל בפואמה של ברנטאנו שהעיירה בכרך נמצאת ברקעהּ ונזכרת כבר בפתיחתהּ.

   בעיקרו של דבר, נמנה היינה על מבקרי הרומנטיקה; אגב ביקורת על ספרה של מדאם דה-סטאל, על גרמניה (1813), טען היינה כי היא לוקה במגמתיות, שהושפעה מידידיה, האחים פרידריך ואוגוסט וילהלם שׁלֶגֶל, וביטאה יחס רומנטי כלפי הרומנטיקנים. אולם, למעשה היו אלה שמרנים וריאקציונרים.[5] ואכן, שירו 'לורליי', מהווה מחד, תיקון וריסון למימד המיתי והדתי הבולט בפואמה של ברנטאנו, ומאידך הוא מעיד שהיינה נותר שבוי בקסמיה של הרומנטיקה, וניכר כי לא פרץ ממילון ערכיה.

   בשירו של היינה, המופיע כאן בתרגומו של פנחס שדה, לורליי איננה נאשמת בכישוף; היא איננה נשפטת כדין מכשפה בפני הסמכות הדתית; היא איננה נדרשת למרק את חטאיה, בהיותה חפה מחטא; היא איננה מתאבדת, ואיננה שבורת לב בגלל אהבתה הנכזבת. נהפוך הוא. לורליי של היינה היא נערה יפה, זהובת שיער,[6] אשר בדומה לתשעת המוזות, בנותיו של זאוס, היושבות בפסגת הר הליקונס, ומרגשות את האלים בשירתן, כך לורליי מכשפת בשירתה את העוברים במיצר: 

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַדּוּעַ / עָצוּב אָנוֹכִי כָּל כָּךְ / סִפּוּר אַגָּדָה מִנִּי קֶדֶם / זָכַרְתִּי וְלֹא אֶשְׁכַּח; צוֹנֵן הָאֲוִיר, קָרֵב עֶרֶב / בְּנַחַת שׁוֹטֵף הַנָּהָר / בְּזֹהַר שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ / נִדְלֶקֶת פִּסְגַּת הָהָר; הָעַלְמָה הַיָּפָה מִכָּל יֹפִי / לְמַעְלָה אִוְּתָה לָהּ מוֹשָׁב / נוֹצְצִים עֲדָיֵי זְהָבָהּ / הִיא סֹרְקָה שְׂעָרָהּ הַזָּהָב; בְּמַסְרֵק שֶׁל זָהָב הִיא סוֹרֶקֶת / וְשִׁיר מְזַמֶּרֶת לָהּ / וְלַזֶּמֶר אֲשֶׁר בְּפִיהָ / נִגּוּן מָה קָסוּם, מֻפְלָא; הַסַּפָּן בְּדוּגִית, אֶת לִבּוֹ / הַקֶּסֶם הַפֶּרֶא גָּנַב / לֹא יַבִּיט לַצּוּקִים מִתַּחַת / אֶל עַל הוּא נוֹשֵׂא אֶת עֵינָיו; לְבַסּוֹף הַגַּלִּים, כִּמְדֻמָּנִי / בּוֹלְעִים גַּם סַפָּן גַּם סִירָה / וְזֹאת עוֹלְלָה לוֹרְלִי / בַּזֶּמֶר אֲשֶׁר זִמְרָה.