"כועסת? אני זועמת! מי היא חושבת לעצמה שהיא? לתת לי כוס מים כשאני יודעת בדיוק מה היא רצתה לעשות." הבטתי בה ולא הבנתי דבר.

  "מה היא ניסתה לעשות מלבד לעזור לך?" שאלתי בלחש.

  "אתה עוד קטן, אתה לא מבין את הצוענים הללו. היא ניסתה לפתות אותך, לקחת אותך אליה. היא שמה עליך עין. אתה צריך להיזהר. זאת פעם אחרונה שאתה הולך לשוק, זהו החלטתי!"

  "אבל סבתא!"

  "אני לא רוצה לשמוע יורקה. אני אחראית עליך ואני מחליטה."

  פרצתי בבכי ורצתי לחדר שלי. לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ומדוע מענישים אותי ואת האישה הנחמדה שרצתה לעזור. לא היה שום היגיון בהתנהגות המוזרה של סבתא. מעולם לא ראיתי אותה כועסת ככה, ואני הייתי ילד שובב במיוחד ומעולם היא לא כעסה בצורה כזו.

  בימים שלאחר מכן נשארתי בבית. גם סבא לא הסכים לקחת אותי לשוק. סבתא שיחקה איתי, שרה לי והעסיקה אותי, אבל לא יכולתי לשכוח את האישה שבשוק. רציתי לשמוע עוד מסיפוריה המעניינים. אל בית הספר הייתי יוצא מוקדם בבוקר, ההליכה הייתה ארוכה ואני הייתי חייב להגיע לפני שמונה בבוקר.

  באחר הבקרים קמתי מוקדם ממש. סבתא עוד ישנה וסבא כבר יצא לסידורים. התלבשתי במהירות ויצאתי מהבית בלי לסדר את המערכת, פשוט תפסתי את התיק ורצתי אל עבר החורשה בדרך לבית הספר. אני לא בדיוק יודע למה בחרתי באותו היום לעבור דווקא שם, המחשבות לא הפסיקו לקדוח בראשי. ככל שהמחשבות התגברו, האצתי את ההליכה עד שהתחלתי לרוץ, מנסה לברוח מהמחשבות שלי. רצתי בחורשה במהירות ולא הבטתי תחת רגליי כשאבן גדולה נקרתה בדרכי. מעדתי. הרגשתי את כל גופי עף ומתהפך באוויר.

  חושך. פקחתי את עיניי באיטיות ובקושי רב והרגשתי כאב חזק בראשי. תפסתי את הראש מאחורה, התרוממתי מעט אך נשכבתי מייד חזרה. לפתע שמעתי קול צרוד קורא לעברי, "שכב, אתה עוד לא חזק מספיק כדי לקום." הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום בקצב מהיר יותר, הפה יבש ועיניי לא מצליחות להתרכז מספיק זמן כדי שאראה מי זה המדבר אליי. שכבתי על מזרן, באוויר היה ריח חזק של יסמין ולבנדר. זיהיתי את הריח ממקום כלשהו, אבל לא הצלחתי להיזכר מהיכן הוא מוכר לי. החדר היה קטן והתקרה הייתה עשויה מעץ. אחרי כמה דקות של סריקה נרדמתי. כשהתעוררתי, שוב ריח היסמין והלבנדר נכנס אל אפי. התרוממתי לאט מהמיטה. הלב התחיל לפעום חזק, פחד התגנב אל גופי. לא זיהיתי את החדר שאני נמצא בו ולא ידעתי כמה זמן אני בו. אור הירח נכנס מבעד לחלון הקטנטן ומצאתי את עצמי הפעם לבד. לידי הייתה כוס עם מים ופתק: "אחזור בקרוב, אתה לא לבד ילד". רציתי לברוח. ניסיתי לקום ולעמוד, אבל הכאב היה חזק מדי. הראש לא הפסיק לכאוב והגוף הרגיש כבד. שכבתי במיטה מנסה לחשוב על דרך לחזור הביתה, אבל הבנתי שבינתיים אני לא אצליח לחזור. חשבתי על סבא וסבתא שכנראה ממש דואגים לי ודאגתי לבריאותם. רעשי העלים המתפצפצים נשמעו כששמעתי צעדים עדינים מתקרבים. הדלת נפתחה ולחדר נכנסה אישה לבושה חצאית פרחונית מנצנצת, שערה היה ארוך ושחור ומתולתל והגיע עד הבטן שלה. לפתע כל הריחות והמראה שלה התחברו לי. "את האישה מהשוק," צעקתי בהתרגשות. היא חייכה ואמרה שהיא שמחה שאני מרגיש יותר טוב.

  "התחלת להיזכר בדברים. זה טוב. יופי, ילד, עכשיו תתחזק ונחזיר אותך הביתה." 

  "את לא רוצה לקחת אותי איתך?" שאלתי בכנות, נזכר בדבריה של סבתא.

  "לא כל הצוענים גנבים, ילד. יש גם מכשפות טובות בעולם."

  "אולי תפסיקי לקרוא לי ילד? קוראים לי יורקה, ואני רוצה להודות לך על שטיפלת בי. סבתא שלי בטח ממש דואגת."

  "אתה לא חזק מספיק בשביל לחזור הביתה. תישאר כאן עוד כמה ימים, וכשתיזכר היכן אתה גר, אני אקח אותך לשם בעצמי. בינתיים אמשיך לספר לך את הסיפורים שאתה אוהב ואלמד אותך קצת על הקטורות, הקלפים והקריסטלים שלי. היית רוצה?"

  הרגשתי שלרגע אחד מישהו הבין אותי בלי שהייתי צריך להגיד יותר מדי. מאז ומעולם נמשכתי לעולם האגדות והקסם, כמה מרגש ללמוד ולהתנסות בו. החיוך שלי הסגיר את רצונותיי. פתאום הפסקתי לחשוב על סבא וסבתא והמחשבות על הלמידה מילאו את ראשי שהחל להסתובב. נפלתי על המיטה שהייתה מאחוריי. האישה שקראו לה הלנה, לקחה אותי בזרועותיה והשכיבה אותי בעדינות. "לך לישון יורקה, בבוקר אם תהיה מספיק חזק אתה תבחר במה להתחיל." היא התחילה לספר לי אגדת עם צוענית עתיקה ונרדמתי מייד. בתחושה שלי לא היה לילה כלל, עצמתי את העיניים ופקחתי אותן מייד לאחר מכן והבוקר הגיע. קפצתי מהמיטה נרגש. "הלנה!" צעקתי בקולי קולות. צעדיה נשמעו מהירים כשהיא התקרבה אל החדר. היא נכנסה ופתחה את הדלת בחוזקה. "יורקה! הכול בסדר?" עיניה נראו מודאגות והיא התנשפה. "לא רציתי, רק רציתי (להמשך קריאה לחצ/י כאן)