להגיד לך שאני רוצה להתחיל מהקריסטלים". חיוך ענק נמרח על פניי. שפתיה שהיו מרוחות באודם אדום חזק התרחבו והיא צחקה צחוק גדול ורועם ממש כמו החתול מאליס בארץ הפלאות. תלתליה השחורים קיפצו בזמן שצחקה. "בוא נראה איך אתה קם מהמיטה, ילד קסם. יופי, מצוין. אתה נראה הרבה יותר טוב." על השולחן העגול שנמצא במרכז החדרון הייתה מפה בצבע שחור מקטיפה ועליה היו מונחים המון קריסטלים בצבעים ובגדלים שונים. היא סידרה אותם בצורת חילזון, ולי היא אמרה שזאת תנועת ספירלת החיים. במשך שעות היא הסבירה לי על כל אחד מהם, מה הכוחות שלו ואיך מתחברים לעומקים שלי ומהיכן מביאים את הקריסטלים. התבוננתי בה בהערצה. זה היה כל כך מעניין ואני ממש נשאבתי אל תוך העולם שלה. בערב כבר הייתי עייף וביקשתי ללכת לישון. עצמתי את עיניי אבל המחשבות לא הפסיקו לתקוף אותי. כל כך התגעגעתי לסבתא וסבא. רציתי ללכת הביתה אבל רציתי גם ללמוד על כל העולם הזה שהיא פתחה בפניי.

  בבוקר התעוררתי מוקדם, יצאתי מהחדרון מבלי לקרוא בשמה וראיתי שבעצם החדרון לא היה חדרון אלא קרוון קטן מעץ. הסוסה של הלנה עמדה וליחכה את הדשא והלנה הלכה לרחוץ בנהר. קולות היער פגשו באוזניי. הציפורים שרו את שירתם ואני התיישבתי לנשום אוויר טוב. הלנה התקרבה אליי. היא הייתה לבושה שמלה פשוטה ולא צבעונית, לבנה ורטובה. שערה המתולתל העבה נראה לפתע מכווץ ודק וטפטף מים קרים על האדמה. היא נעמדה לפניי ושאלה, "למה אתה עצוב ילד?"

  "אני מתגעגע הביתה, הלנה, אני רוצה לחזור. תבואי איתי?"

  "ומה עם כל הדברים שרצית ללמוד?"

  "אני מאמין שסבתא תסכים שאבוא אלייך בשבתות. אני חייב לחזור, הלב שלי לא נותן לי להישאר. את מבינה, נכון?"

  "אני מבינה גדולה בענייני הלב, ילד. בסדר, בוא אלווה אותך הביתה."

  התחלנו לצעוד יחד וכל הזמן הזה אנחנו שרים שירים והלנה מספרת לי סיפור עם נוסף. ההליכה הייתה ארוכה אך הזמן נעלם כלא היה. הגענו אל חצר ביתי. הלנה נעצרה בכניסה מול שער העץ הענק.

  "בואי, הלנה, אל תפחדי אני אסביר לסבתא וסבא, אני אגן עלייך."

  היא חייכה וליטפה באהבה את פניי. ילד של קסם היא קראה לי, נתנה לי חיבוק והלכה. נכנסתי לבד, קצת חושש. בחצר הבית סבא ישב ובהה באוויר וסבתא כנראה הייתה בתוך הבית. "סבא!" קראתי בקול ורצתי לעברו. סבא הפיל את הסיגריה שהחזיק בידו וידיו היו פרוסות לרווחה לחיבוק גדול וחם. "יורקה!" הוא צעק ולפת אותי בזרועותיו החזקות. "חזרת, ילד אהוב שלנו, חזרת!" בפעם הראשונה בחיי ראיתי את סבא שלי בוכה. לא ידעתי שבוכים גם מאושר. גם אני הזלתי דמעות של שמחה. 

סבתא יצאה במהירות מהבית כשבידה צלחת. כשראתה אותי הצלחת נפלה ונשברה לרסיסים בקולי קולות על רצפת הבטון מרוב תדהמה. "יורקה!" היא צעקה וחיבקה אותי בחוזקה וסובבה אותי בהתרגשות. הרגשתי איך הלב שלי מצא את המקום שבו הוא רוצה להיות. הגעתי הביתה. סיפרתי להם בפרטי פרטים את כל הסיפור והם סיפרו לי שעברו חמישה ימים מאז שנעלמתי ושהם איבדו כל תקווה למצוא אותי.