הַכֶּלֶב חָזַר

 

הַכֶּלֶב  חִכָּה    

לְיַד הַדֶּלֶת.

עָשָׂה דַּרְכּוֹ  בָּרֶגֶל  

מֵהַמָּקוֹם שֶׁזָּרַקְתִּי  אוֹתוֹ.

רָזֶה מְלֻכְלָךְ פָּגוּעַ. 

שָׁמַיִם  נָפְלוּ   

אָכַל אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ.

לְאַחַר  הַכַּעַס    

רָצָה  לִהְיוֹת  אִתִּי  

לַמְרוֹת  הֱיוֹתִי   

שָׁפָל בּוֹגְדָנִי 

חֲסַר נֶאֱמָנוּת

מַפְקִיר בַּעֲבוּר תּוֹעֶלֶת. 

עֵינָיו הִתְחַמְּקוּ 

כֹּה אוֹהֵב  וּמָסוּר   

רָעֵב לֹא לְאֹכֶל  

בִּקֵּשׁ לַחְזֹר

לַהַתְחָלָה.

 בשיר סיפור פשוט זה טמון מטען מוסרי עמוק. העלילה כמעט מינימלית ובנאלית: אדם זרק את כלבו. הכלב חזר. אבל בתוך הפשטות הזאת מסתתרת דרמה מוסרית.  הכלב הוא הגיבור המרכזי, המוסרי, בעוד הדובר הוא ה"נבל", דמות משני ,כמעט סביל בעלילה. הדובר כלל אינו מנסה להצדיק את מעשהו. הוא אמנם משמיע הודאה חריפה על אישיותו הבוגדנית, אך אינו הופך את החלטתו ואינו יוצא כדי להשיב  את הכלב אליו: אין חרטה על המעשה. לכן גם לא ברור אם הוא מכה על חטא של עצם אי-מוסריותו.  

הסתירה בין אופיו של האדם חסר הנאמנות לאופיו של הכלב, הסמל הקלאסי של נאמנות,  מתבטאת בהמשך: הכלב יוזם את ההזדמנות השניה. הוא חוזר ברגל בכוחות עצמו מהמקום שבו נזרק. וכאן טמון עיקר הרעיון: ההזדמנות השנייה אינה תיקון עצמי, אלא מחילה שמגיעה מן האחר. לא האשם מתקן, אלא הצד הנפגע. הוא הסולח.

אין בשיר בקשה "לחזור הביתה", או לחזור אל הדובר, אלא לחזור ל"נקודת ההתחלה", כאילו שמעולם לא נעשה לו עוול והמעשה השפל לא התרחש .אם כן, הכלב הוא שמוכן למחוק את מעשה הבגידה. אבל הניסוח בשיר משאיר סדקים של ספק ושאלות פתוחות: האם באמת אפשר לחזור להתחלה? הרי זו בקשה כמעט בלתי אפשרית. היא נוגעת בפנטזיה עמוקה מאוד של בני האדם:
היכולת למחוק את הרגע שבו פגענו במישהו, וכך לקבל הזדמנות שניה מוחלטת. אבל השיר אינו מצהיר שההזדמנות הזו השניה קיימת, אלא כמשאלה, כגעגוע. והקורא נשאר עם השאלה: האם אפשר באמת לחזור להתחלה לאחר שבגדנו במי שהיה נאמן לנו?.

התנהגותו של הכלב הופכת למראה המגלה את חולשת האדם. כך, בציון העובדה שעיניו של הכלב התחמקו מצויה מחווה כמעט אנושית של בושה או עדינות. היא מרככת את הסצנה ומעמיקה את הממד הרגשי כאילו הכלב מבין את המצב טוב יותר מן האדם. מצד שני הכלב פועל גם מתוך דחף פיסי: הוא "אכול געגוע" לא מתוך החלטה ומחשבה אלא כוח שמניע את הכלב. כך עובר הסיפור מן המישור המוסרי למישור כמעט קיומי: יש קשרים בין "ישויות" שאי אפשר לנתק לגמרי.

הבחירה של המשורר בכלב כמראה לאי מוסריות אנושית מאפשרת לו לומר דבר קשה על בני האדם. לו היה מדובר באדם שחוזר אחרי שנזרק, הסיפור היה מיד מסתבך: היינו מצפים  לתיאור מניעים, כבוד, יחסי כוח ואף האשמה הדדית. אבל הכלב חף מכל המנגנונים האלה.
הוא פשוט חוזר. הפשטות הזאת מאפשרת לחשוף אמת קשה, בלי להיסחף לדידקטיות, בלי להטיף: האדם מסוגל לבגוד גם במי שנאמן לו לחלוטין' משום שהכלב איננו טוען דבר.
הוא רק עומד ליד הדלת.

פשטות השיר, מזה, ורעיונו העמוק, מזה, מזכירים במפתיע משלים קצרים מן המקרא או מן המדרש, וזאת לא מתוך חיקוי של סגנון מקראי, אלא: המבנה הפואטי של השיר פועל בצורה דומה מאוד למבנה של משל תנ״כי. כך: יש בשיר מעשה אחד קטן שמתוכו מתגלית אמת מוסרית. בדומה למשל "כבשת הרש", שמשמיע נתן הנביא לדוד המלך. ובדומה לכך – ההכרה המוסרית מגיעה לאחר המעשה, בסוף הסיפור, לא לפניו.

במשלים רבים אחרים, דמות אחת, מרכזית, הפועלת בפשטות, חושפת בהתנהגותה את האמת על דמות אחרת, בלתי מוסרית. בשיר הזה הכלב ממלא תפקיד כזה.    

משלים מקראיים נוטים להסתיים במשפט קצר החושף את משמעות הסיפור. השיר מסתיים במשפט כמעט כמספר "משלי". הוא פותח שאלה מוסרית: האם באמת אפשר לחזור להתחלה לאחר בגידה? אך השיר אינו עונה, אלא כנהוג במשלים, משאיר את הקורא עם השאלה הפילוסופית-מוסרית.  מאפיין נוסף בשיר מצוי בספר משלי: הדמות החלשה מתגלה כחזקה מבחינה מוסרית והתובנה פשוטה אך חריפה: לפעמים החסד מגיע דווקא מן הצד שנפגע. ראוי לציין כי היבטים דומים מצויים גם בברית החדשה, בדרשות של ישוע (ומעל לכל ישוע עצמו מעניק חסד בעצם הקרבתו).