– מאת שמעון רוזנברג –

חוסאם מערוף הוא משורר עזתי, שהסכים  כי שיריו יתורגמו לעברית ב"ניסיון לבנות גשר שברירי בין אמת של כיבוש ובין הקורא שאולי לא יאמר את שמה, אך עשוי לראותה". קרי: לשקף לנו את הטרגדיה שעוברים תושבי עזה, כמראה אכזרית שרובנו בוחרים להתעלם ממנה. הרצנזיה עוסקת בהיבטי עניין זה, ואינה מתיימרת להקיף את כלל התמות שיש בספר. כך, לא תידון כמעט השפעת האסון הפלסטיני על יכולת הביטוי הפואטי נטו, של המשורר, ועל תחושתו כי שירתו עלולה לגווע.   

ואכן, מציין המשורר בהקדמה, הנושאת את השם "מילה": "לא כתבתי כדי לחבר ספר…כתבתי את ההלם שלי.. הכול סביבי הושמד.. ראיתי את החושים נמחקים… החיים התרוקנו לאיטם… הכתיבה לא הייתה מעשה של יופי, אלא הפעולה היחידה שנותרה אפשרית מול חוסר משמעות. זה היה דיאלוג עם הריק, עם השתיקה העצומה שבולעת הכול. כתבתי רק כדי לדעת שלא הפכתי לגמרי לאבן.. חיפשתי את קולי בין ההריסות, משמעות קטנה שתצדיק את המשך הנשימה….וכשהאדם מאבד את יכולתו להתפעם, מתחילה בו מיתה איטית".

מרבית המסרים עוברים כחוט השני גם אצל משוררים עזתים אחרים אשר אל שירתם הגעתי. גם הם – לא המעשה האמנותי האסתטי עמד לנגד עיניהם, אך אין בכך כדי להמעיט מערכה של יצירתם זו, להפך: האותנטיות צומחת מתוך הפשטות של זעקת הכאב, העוול, ההרס והשכול, של מי שעולמם חרב, שהובילו לייאוש ואובדן תקווה עד כדי ביטול צלם אנוש הן של הקורבן, והן של מקריבו.

בין קינת היחיד לקינת הרבים

רבים משירי הספר מתאפיינים כאלגיה, שירת קינה, כפי שמכריז גם שם הספר, באמצעות המילה "לבכות". אמנם מרבית השירים אינם בנויים במתכונת "קלאסית" של אלגיה, שכן שפת שירתו של מערוף מודרנית, חלקה מדברת בלשון פרוזה. ועדיין יסוד הקינה מצוי ברובם, בגלוי או בכיסוי. השירים, ברובם, כתובים בגוף ראשון יחיד, בכמה שירים אחרים המשורר נע, הלוך ושוב, בין לשון יחיד לגוף ראשון רבים, ל"אנחנו" הקולקטיבי. בכל מקרה, גם בשירים הנכתבים רק בלשון יחיד, יש משום ביטוי ל"אנחנו" זה, קרי: המשורר מייצג לא רק את עצמו אלא את בני עמו, כמו היה אחד מדוברי מקהלה, הנושאת דבר קינה.

המאפיין החוזר בשירים  הוא של אובדן: תבוסה, מוות, שכול, חורבן, פרידה ממי שמתו, געגועים אליהם ולחיים אחרים, אנושיים, המצויים הרחק מהישג ידם של הפלסטינים. מעל אלה מרחפת תחושה עמוקה של אובדן משמעות לחיים, המתבטאת בנכונות לאמץ את המוות, אולי כדי להגיע לשלווה שבאָין (כך בשיר בשם "הרגע שלפני הבריאה ממש": "קַח אוֹתִי, מָוֶת,/אֶל הַמָּקוֹם הָאָפֵל/אֶל הָרִיק הַהִיּוּלִי") באובדן דרך, ללא זיהוי עתיד וחזון, ומצב של כאוס חיצוני ופנימי, הניכר באובדן שליטה של הפלסטינים על גורלם האישי, המשפחתי והקולקטיבי. ומאידך אין בשירים בקשת נקם, השירה מתמקדת באסון, ולא בפעולה אקטיבית של הקורבן לתיקון (גם בכך מתאפיינת שירת האלגיה).

בשירים אין, בדרך כלל, הצהרה פוליטית ישירה, ברורה – אך זו האחרונה קיימת, תחת מעטה של קריאת ייאוש ובקשת קשב והתייחסות אנושית מגורמים אחרים. ברם, גם האחרונים אינם מהווים כתובת ברורה, בעלת שם וזהות. לעתים הפניה מעורבבת: האם לבני עמו הוא  פונה או לזרים, בני עמים אחרים, ממשלותיהם?  וכך, אף שהשירים רוויים בבקשת צדק, ניכר גם חוסר אמון באפשרות לקבלו, נוכח  אטימות והפניית גב לפלסטינים. כך, בשיר בשם "האם יש מוות שיכול להכיל אותך ואותי": "אֵין זְרוֹעַ מוּשֶׁטֶת לְחַזֵּק אֶת מִי שֶׁעוֹד רוֹצֶה לִשְׂרֹד/אֵין יָד שֶׁתְּכַבֶּה אֶת הָעֵץ הַבּוֹעֵר בְּתוֹךְ הַגּוּף/לֹא יָדַעְתִּי שֶׁהָרְגָשׁוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה/יְבֵשִׁים כָּל כָּךְ…"

השיר "צעקה" הפותח את הספר הוא קצרצר ומסכם באופן מינימליסטי את השפעת המלחמה. אך אין עניינו בציון מפורש של רגשות טראומטיים, נפשיים, ואף לא בתיאור של ממדי המוות וההרס. מעטה גם הציפיה באשר לעתיד, ונאמרת בלשון של בקשה ואף תחינה, והיא מצביעה אך ברמז דק על הסבל והייאוש הפלסטיני:

שִׁבְרֵי הַמִּלְחָמָה מַמְשִׁיכִים לִזְרֹם בְּדָמֵנוּ

אַל תַּמְעִיטוּ

בְּעֵרֶךְ צַעֲקָתֵנוּ הַנִּמְשֶׁכֶת לָעַד