בְּרָדְפִי אַחַר צֵל אָהֳלִי

לִפְרוֹשׂ אֶת גּוּפִי הַמֻּתָּשׁ.

הָיְתָה לִי הָרֵיקוּת

שֶׁבָּהּ נִכְנַסְתִּי תָּמִיד בַּאֲדִישׁוּת,

אֲבָל תָּמִיד מָצָאתִי בָּהּ צְחוֹק

שֶׁחִכָּה לִי.

כָּעֵת אֲנִי חַי בְּתוֹךְ חֹר שָׁחֹר.

וְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַבְחִין בַּדֶּלֶת

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַכְּלָבִים עַל הַסַּף

טוֹרְפִים אֶת בְּשַׂר בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי.

גם בשיר זה קיים מתח בין זרימה וקיפאון: הנהר  מצוי בתנועה מתמדת. אך החור השחור הוא קיפאון מוחלט. הקיום נע בין זרימה לבין בליעה. אבל, בהיפוך משמעות כמעט שלם על אמרתו של הרקליטוס, האבל איננו חד-פעמי כמו הנהר. המציאות והזמן של הדובר ובני עמו קפאה, היא אינה משתנה. האסון חוזר בתודעה שוב ושוב, גם כאשר הזמן והמציאות ממשיכים לזרום: הנהר זורם  והאבל נשאר קבוע.

זהו אחד הבולטים בשירי הספר, ומסתתר בו מבנה קלאסי של קינה, כמעט כמו בקינות עתיקות, אך כוחו נובע דווקא מהאיפוק שבו נמסך הכאב לתוך המילים. זהו שיר של תבוסה, אבל לא תבוסה רגשנית. במרכזו עומדת השאלה שאינה  נאמרת במפורש: כיצד בני אדם יכולים להמשיך לחיות אחרי שעולמם קרס. השיר מתאר חוויה אישית-אנושית של אובדן, של עייפות, ואף הצהרה על מצב של אפתיות, המצביעה על ייאוש, וזיכרון של חיים שנעלמו. כמו עוד שירים בספר, הוא מצביע על ישראל כאחראית המרכזית, אם לא היחידה, למצב בני עמו.

השיר נע בין שלושה מצבים: מנוסה, זיכרון ותחושת ריק המובעת בממדים קוסמיים, ובמקביל הוא נע בין מישור קולקטיבי-היסטורי למישור הקיומי-אישי. הוא נפתח באלימות כמעט אפוקליפטית, אך בהמשך מתברר שהאלימות הזאת אינה רק תיאור חיצוני אלא גם מצב תודעתי של מי ששרד את האובדן. השורה הראשונה "כלבים טורפים את בשר בני משפחתי" היא מכת פתיחה חריפה. הכלבים אינם רק חיות: במסורת המקראית וההיסטורית הם לעיתים סימן להשפלה שלאחר המוות, לגופות שלא נקברו. כלומר: לא רק מוות, אלא גם אובדן הכבוד האנושי.

ההמשך מוסיף ומחריף את האובדן ואת הזהות האנושית והלאומית כאחד: "הפסדנו הכול" והחזרה על: כבר איננו יודעים/כבר איננו, מתארת התפוררות הדרגתית של התודעה, מעבר מאובדן ידיעה לאובדן זהות.  זו אינה רק תבוסה, היא מוחקת כוחות להיאבק בגבורה. זו מחיקה של עולם קודם, והחרפה טוטלית של מצב ה"נכבה". ב-1948 הפך העם הפלסטיני לגולה גם במולדתו  אך שרד ואף החל "להתמסד" בה (במשמעות של בניית חיים ומוסדות). אך כעת גם המעט הזה חרב.

המוטיבים של השיר: נהר, צל אוהל, דרך, פרסה, ריצה במקום אחד ועייפות, יוצרים תחושה של שירת נדודים – עם שחזר למצב מתמשך של עקירה ונדודים (ואכן בשלבים שונים של המלחמה מאות אלפים נעקרו מבתיהם ההרוסים ונדדו בתוך הרצועה),. בייחוד בולטת בשיר החזרה על מוטיב הריצה: רצים יחפים, רצים ברחוב המוחק עקבות, רצים בתוך הנהר, באותו מקצב חפוז. התנועה היא פרדוקסלית משום שאינה מובילה לשום מקום. להפך: "לעולם איננו נפגשים.” הקולקטיב מתפרק, נטול קהילה. וללא תקווה. ואכן, גם הצחוק – סימן לתקווה – נשכח (לעומת צחוק הייאוש בשיר הקודם – צחוק של מוות ורעב).  הריקוּת שהכיר בעבר לא הייתה כה נוראה כעתה כי היא  הכילה צחוק שחיכה לו. ואילו  ההווה הוא "חור שחור", מקום שבו אור אינו יוצא. בדימוי קוסמי זה של קריסה, העולם נסגר. זוהי תמונת פליטות קיומית מחרידה המזכירה שואות מן העבר הלא מאוד רחוק.

מוטיב הנהר מופיע בשירים נוספים, במובנים אחרים. השיר "הגנרל מחפש בידור" פותח כך: "אַל תִּבְכֶּה אִתִּי, אֲנִי זָקוּק לְיָד אַחַת בִּלְבַד, יָד אַחַת, שֶׁאֶמְנֶה אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ, וְאֶשְׁכַּח אֶת הַזְּמַן הֶעָכוּר. יָד שֶׁתִּשָּׂא אוֹתִי כְּאִלּוּ הִיא מְרִימָה תְּפִלָּה אַחֲרוֹנָה לְטוֹבֵעַ. יָד שֶׁתִּשְׁאַב מַיִם מִן הַנָּהָר וְתִבְרָא חַיִּים חֲדָשִׁים". כך, מאפשר הנהר קיום בין שני מצבים: מקום של טביעה ומוות, ומקום של טהרה, ישועה, והתחלה מחודשת, במעין אקט בריאה קדומה, מיתית. אולם אין לדובר אפילו יד אחת שתאפשר ליטול את המתת האפשרית של הנהר, וזו אינה מתגשמת, והשיר כולו עוסק בפליאתו ותהייתו של המשורר כיצד ישיב לעצמו חיות, והייאוש שב וגובר, נוכח המשכיותו של המוות: "גַּם הַפְּלִיאָה הוֹרֶגֶת, וְאֵינְךָ חָשׁ אֶלָּא בַּמָּוֶת הַנִּמְסָר מִיָּד לְיָד".