הזדמנות שניה

על "לבכות מול הנהר פעמיים" לחוסאם מערוף (המשך)

שם הספר מהדהד את אחד השירים המרכזיים, ששמו "לבכות מול הנהר פעמיים". השיר מנסח את העמדה המוסרית של הספר כולו. אמנם, זהו שיר קינה פנימית של האסון, אך יש בו גם הטחה כנגד צופים חיצוניים. זהותם לכאורה אינה ברורה, אך במשתמע אין מדובר במי שאחראים ישירות לאסונם של הפלסטינים. אלה הם גורמים מרוחקים יותר, ש"תפקידם" ברור: הם מתבוננים. ככאלה הם עשויים להיות נציגי מדינות העולם, קהל צופים בכלי התקשורת ואנשי התקשורת עצמם.  

אולם, גם נציגי התקשורת הנוכחים ברצועת עזה ("מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הָעֲדָשָׁה") אינם מתערבים בנעשה שם, כאילו שאין זה עניינם. האסון מצולם, מסוקר בהרחבה, אבל הצילום איננו מהווה הצלה, ולמעשה לפלסטינים, למודי ניסיון מר, אין ציפיות לסיוע מהם.  הצלמים הם לכאורה אובייקטיביים. תפקידם לסקר, לא  להשפיע על מהלך העניינים, באופן המזכיר צלמי טבע בספארי, שאינם נוקפים אצבע כדי להשפיע על גורל הנטרפים, או זכרי אלפא מזדקנים, שתבוסתם במאבק על שליטה בלהקה פוצע אנושות וחורץ את גורלם. יתר על כן המצלמה אפילו אינה מסוגלת להעביר רגשות לצופים, ליצור אמפטיה עם הקורבן. כך בשיר "מצלמה שמעבירה את ריח גופותינו": "הַמַּצְלֵמָה אוּלַי יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר אֶת רֵיחַ גּוּפוֹתֵינוּ/הַמִּתְפּוֹרְרוֹת,/אַךְ לֹא אֶת רִגְשׁוֹתֵינוּ בְּרִגְעֵי מוֹתֵנוּ".

אֵינֶנּוּ רוֹצִים מִכֶּם דָּבָר עוֹד.

מַבְּטֵיכֶם הַדְּהוּיִים

לֹא יַגִּיעוּ רָחוֹק מַסְפִּיק כְּדֵי לִבְרֹא עֲבוּרֵנוּ שָׁלוֹם.

אַתֶּם מִחוּץ לַתְּמוּנָה לְגַמְרֵי,

וְהַסְּעָרָה לֹא תִּשְׁכַּךְ הַיּוֹם.

הָזִיזוּ אֶת עֵינֵיכֶם, עִצְמוּ אוֹתָן,

הַזִּילוּ דְּמָעוֹת

תּוּכְלוּ לִשְׂחוֹת זְמַן רַב בְּתוֹךְ הָאֲוִיר הַזּוֹעֵם הַהוּא,

אֲבָל מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הָעֲדָשָׁה

אֵינוֹ מַצִּיל אֶת הַטּוֹבֵעַ.

אֵינֶנּוּ רוֹצִים מִכֶּם דָּבָר.

הַקּוֹל הָרָם שֶׁלָּכֶם

לֹא יָרִים אֶת זַעֲקָתֵנוּ אֶל הַשָּׁמַיִם.

הַתְּמוּנָה שֶׁמַּכְאִיבָה לָכֶם

הִיא הָאַכְזָבוֹת שֶׁלָּכֶם,

שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ.

וְהַיָּד הַכְּרוּתָה

שֶׁחוֹרֶרֶת אֶת עֵינֵיכֶם

הִיא הָעֶצֶב הַנִּצְחִי שֶׁלָּכֶם.

אוּלַי רְאִיתֶם אוֹתוֹ

בֵּין הַקְּרָעִים.

וְהַבֶּטֶן הָרְעֵבָה הַהִיא

הִיא הַפַּעַר בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַחַיִּים.

אֵין טַעַם לִבְכּוֹת מוּל הַנָּהָר פַּעֲמַיִם.

הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מוֹסִיפָה לוֹ גַּל,

הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה מוֹחֶקֶת אוֹתוֹ.

זֶהוּ הַנָּהָר

הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הָרִיק.

אֵין מָה לְנַסּוֹת לְרַחֵם עַל גּוּף מְחֻלָּל,

הַהֶלֶם אֵינוֹ זָקוּק לְרַגְלַיִם

אֶלָּא לִכְנָפַיִם

שֶׁיְּאַפְשְׁרוּ לָנוּ לָעוּף.

אוֹתוֹ הַצְּחוֹק בְּרֶגַע הַמָּוֶת

אוּלַי כְּלָל אֵינוֹ זָקוּק לִתְנוּעַת שְׂפָתַיִם.

וְאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים

מַדּוּעַ הָרָעָב צוֹחֵק?

כְּאִלּוּ רָאָה חָתוּל

אוֹכֵל מִגּוּפָתוֹ הָעֲתִידִית

וְנִרְגַּע.

אֵינֶנּוּ רוֹצִים מִכֶּם דָּבָר עוֹד…

רַק לָמוּת בְּבִטָּחוֹן.

שם הספר מציע דבר  כמעט פרדוקסלי: לא רק שנכנסים לנהר פעמיים –  בוכים מולו פעמיים. הנהר הוא תנועה מתמדת. הוא לעולם אינו אותו נהר, כמאמרו של הפילוסוף היווני הרקליטוס. לכן הבכי מול הנהר הוא מעין אמירה פילוסופית: העולם זורם הלאה, אבל הזיכרון של האסון אינו זורם. השיר כולו נע בין שני מצבים סותרים: בין תנועה בלתי פוסקת (הריצה, הנהר) ובין קיפאון מוחלט:  אֵין טַעַם לִבְכּוֹת מוּל הַנָּהָר פַּעֲמַיִם/הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מוֹסִיפָה לוֹ גַּל,/הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה מוֹחֶקֶת אוֹתוֹ./זֶהוּ הַנָּהָר/ הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הָרִיק. באמירה  מבריקה זו המשורר משחק עם הרעיון ההרקליטי. הנהר איננו משל לשינוי בלבד אלא גם מנגנון של מחיקה. בשעה שהבכי הראשון עוד משאיר עקבה, הבכי השני כבר נעלם. גם האבל עצמו נסחף בזרם. הנהר איננו מקור חיים, אלא המשך של ריקנות. ולכן אומר השיר: אין טעם לבכות פעמיים!

גם השיר "כלבים טורפים את בשר בני משפחתי" מהדהד את שם הספר, במשפט: “רצים בתוך הנהר, מחפשים את דמעותינו.” הנהר נעשה כמעט דימוי מרכזי של מרחב זיכרון ואבל, שבו המים זורמים ומוחקים. כאשר הדובר אומר שהוא מחפש את הדמעות בתוך הנהר, נוצרת תמונה פרדוקסלית ואף אבסורדית: הדמעות נבלעות במים. האבל עצמו אובד בתוך זרם גדול ממנו. החיפוש אחר דמעות בתוך הנהר הוא כמעט אבסורדי, אך דווקא האבסורד מדגיש את הרעיון: הדמעות נבלעות בזרם הגדול של ההיסטוריה.

הִפְסַדְנוּ הַכֹּל.

רָצִים יְחֵפִים

בִּרְחוֹב שֶׁמּוֹחֵק אֶת עִקְבוֹת רַגְלֵינוּ.

רָצִים בְּתוֹךְ הַנָּהָר,

מְחַפְּשִׂים אֶת דִּמְעוֹתֵינוּ.

רָצִים בְּאוֹתוֹ מִקְצָב חָפוּז

וּלְעוֹלָם אֵינֶנּוּ נִפְגָּשִׁים.

מִטְּבִיעַת הַפַּרְסָה אַתָּה לוֹמֵד אֶת עֹמֶק הַבּוֹר,

וּמִקּוֹל הַדֶּרֶךְ

אֶת אַנְחַת הַהוֹלְכִים לְפָנֶיךָ.

מִשְּׁחִיקַת הָאֹהֶל

תָּבִין כִּי כָּאן עַם עָיֵף מִתַּפְקִיד הַגְּבוּרָה,

וְרוֹצֶה רַק לָנוּחַ.

הִפְסַדְנוּ הַכֹּל.

כְּבָר אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים עוֹד לְהַבְחִין

בֵּין פְּנֵי הַבֹּקֶר לִפְנֵי הָעֶרֶב.

כְּבָר אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים.

כְּבָר אֵינֶנּוּ.

צְחוֹק הָיָה לִי שָׁם

שֶׁשְּׁכַחְתִּיו

(לחצ/י כאן להמשך)



הגיליונות הקודמים של נתיבים

(אל הגיליונות האלה ולכל שאר הגיליונות ניתן להגיע דרך "ארכיון" בתפריט הראשי)

Scroll to Top