שם הספר מהדהד את אחד השירים המרכזיים, ששמו "לבכות מול הנהר פעמיים". השיר מנסח את העמדה המוסרית של הספר כולו. אמנם, זהו שיר קינה פנימית של האסון, אך יש בו גם הטחה כנגד צופים חיצוניים. זהותם לכאורה אינה ברורה, אך במשתמע אין מדובר במי שאחראים ישירות לאסונם של הפלסטינים. אלה הם גורמים מרוחקים יותר, ש"תפקידם" ברור: הם מתבוננים. ככאלה הם עשויים להיות נציגי מדינות העולם, קהל צופים בכלי התקשורת ואנשי התקשורת עצמם.  

אולם, גם נציגי התקשורת הנוכחים ברצועת עזה ("מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הָעֲדָשָׁה") אינם מתערבים בנעשה שם, כאילו שאין זה עניינם. האסון מצולם, מסוקר בהרחבה, אבל הצילום איננו מהווה הצלה, ולמעשה לפלסטינים, למודי ניסיון מר, אין ציפיות לסיוע מהם.  הצלמים הם לכאורה אובייקטיביים. תפקידם לסקר, לא  להשפיע על מהלך העניינים, באופן המזכיר צלמי טבע בספארי, שאינם נוקפים אצבע כדי להשפיע על גורל הנטרפים, או זכרי אלפא מזדקנים, שתבוסתם במאבק על שליטה בלהקה פוצע אנושות וחורץ את גורלם. יתר על כן המצלמה אפילו אינה מסוגלת להעביר רגשות לצופים, ליצור אמפטיה עם הקורבן. כך בשיר "מצלמה שמעבירה את ריח גופותינו": "הַמַּצְלֵמָה אוּלַי יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר אֶת רֵיחַ גּוּפוֹתֵינוּ/הַמִּתְפּוֹרְרוֹת,/אַךְ לֹא אֶת רִגְשׁוֹתֵינוּ בְּרִגְעֵי מוֹתֵנוּ".

אֵינֶנּוּ רוֹצִים מִכֶּם דָּבָר עוֹד.

מַבְּטֵיכֶם הַדְּהוּיִים

לֹא יַגִּיעוּ רָחוֹק מַסְפִּיק כְּדֵי לִבְרֹא עֲבוּרֵנוּ שָׁלוֹם.

אַתֶּם מִחוּץ לַתְּמוּנָה לְגַמְרֵי,

וְהַסְּעָרָה לֹא תִּשְׁכַּךְ הַיּוֹם.

הָזִיזוּ אֶת עֵינֵיכֶם, עִצְמוּ אוֹתָן,

הַזִּילוּ דְּמָעוֹת

תּוּכְלוּ לִשְׂחוֹת זְמַן רַב בְּתוֹךְ הָאֲוִיר הַזּוֹעֵם הַהוּא,

אֲבָל מִי שֶׁעוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי הָעֲדָשָׁה

אֵינוֹ מַצִּיל אֶת הַטּוֹבֵעַ.

אֵינֶנּוּ רוֹצִים מִכֶּם דָּבָר.

הַקּוֹל הָרָם שֶׁלָּכֶם

לֹא יָרִים אֶת זַעֲקָתֵנוּ אֶל הַשָּׁמַיִם.

הַתְּמוּנָה שֶׁמַּכְאִיבָה לָכֶם

הִיא הָאַכְזָבוֹת שֶׁלָּכֶם,

שֶׁלֹּא הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ.

וְהַיָּד הַכְּרוּתָה

שֶׁחוֹרֶרֶת אֶת עֵינֵיכֶם

הִיא הָעֶצֶב הַנִּצְחִי שֶׁלָּכֶם.

אוּלַי רְאִיתֶם אוֹתוֹ

בֵּין הַקְּרָעִים.

וְהַבֶּטֶן הָרְעֵבָה הַהִיא

הִיא הַפַּעַר בֵּינֵיכֶם וּבֵין הַחַיִּים.

אֵין טַעַם לִבְכּוֹת מוּל הַנָּהָר פַּעֲמַיִם.

הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה מוֹסִיפָה לוֹ גַּל,

הַפַּעַם הַשְּׁנִיָּה מוֹחֶקֶת אוֹתוֹ.

זֶהוּ הַנָּהָר

הֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל הָרִיק.

אֵין מָה לְנַסּוֹת לְרַחֵם עַל גּוּף מְחֻלָּל,

הַהֶלֶם אֵינוֹ זָקוּק לְרַגְלַיִם

אֶלָּא לִכְנָפַיִם