שלושת שיריו של תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי בגיליון זה מנהלים ויכוח כמעט פילוסופי סביב נושא "ההזדמנות השניה":

השיר "בעבור זה" מציע הזדמנות שנייה מאוחרת, כבחירה חדשה, שינוי כיוון דרמטי אחרי חיים שלמים. השיר "בסופו של מעגל" מציע הזדמנות שנייה כתוצאה של תובנה, כיציאה ממעגל קיום.

ואילו השיר "עוד שר" מערער על עצם האפשרות, וטוען שהעבר לעולם אינו חוזר. ובמילים אחרות: השירים יוצרים תמונה מורכבת יותר של המושג: הזדמנות שנייה איננה בהכרח רק תקווה. היא יכולה להיות בחירה מאוחרת, הכרעה קיומית, אפילו כאילוץ, או כאשליה: אין הזדמנות שניה, הזמן  מפריך את היתכנותה.

השיר "בעבור זה" בנוי כמעט כמו מאזן חיים. רשימה ארוכה של זמן וניסיון: ארבעים ושבע שנים
שש עשרה שנות לימוד שמונה בתים, חיפושים, מיני עבודות, מין לקחי "יכול" "אבל" "עלול" "צריך" זוהי ביוגרפיה דחוסה של העבר, לא כסיפור אלא כהצטברות לקחים מהחיים: לימודים, בתים, עבודות, – ומהם לספקות. אולי? היה כדאי? ומסקנה: פשוט תהיה למשורר.

זוהי תפנית רדיקלית להשגת הזדמנות שנייה: לא תיקון קטן, אלא הסטה של כל נתיב החיים.

זה איננו רגע צעיר של בחירה. להפך – זו בחירה לאחר חיים שלמים כמעט. אבל החלק השני של השיר מוסיף אירוניה חדה: משוררי האדמה כולם היו… כולם בחזקת מתו.

כלומר: ההזדמנות השנייה נולדת בידיעה שהיא כמעט חסרת תוחלת. המתח הזה מעניק לשיר כוח: הוא מציע הזדמנות שנייה — אך לא כתקווה נאיבית אלא כמעשה כמעט אבסורדי.

במובן הזה השיר אומר אולי דבר עמוק על יצירה: הכתיבה מתחילה לעיתים רק אחרי שמבינים שאין לה באמת תוחלת מעשית. זו הזדמנות שנייה שאינה מתקנת את החיים — אלא משנה את יחסנו אליהם.

השיר משוחח בהיפוך כמעט שלם עם אבישי דדון רווה. זה אומר: אין טעם וזה אומר – יש טעם, גם אם אין תכלית.. ושניהם מצטמצמים לסוגיית ההזדמנות השניה בתחום "מקצוע" השירה" (או היצירה). מעניין מוטיב הזמן, או הזמניות/ארעיות, מהולים באירוניה, סרקזם, מרירות, ספקנות לגבי הבחירה בהזדמנות השניה, אך היא שונה במהותה. אצל דדון – הראשוניות היא הנצחית, השאריות או החיקוי  – בספק. אצל תות – לא היצירה היא הזמנית אלא המשורר. שניהם ארציים, אינם  שוגים באשליות, כלמודי ניסיון בזמן ואף לאחר שההזדמנות השניה מתרחשת.  

“בסופו של מעגל" הוא אולי המעניין שבשלושת השירים. ההזדמנות השנייה מתוארת כיציאה ממחזור "כלכלי-חקלאי" (מטפורות של טוחן וגרעיני חיטה. המעגליות מרמזת אף על תהליך הטחינה, באובניים, אפשר אף לדמיין את סיבוב כנפי טחנת הרוח שמהירותם גוברת בַּסּוּפָה, קרי בהחלטה קיימת גם סערה, רגשית או תבונית- כ"סיעור מוח"), ובעקר כיציאה ממצב קבעון ומגורל מובטח, במקרה שלא תבחר ההזדמנות השניה, זו שמחייבת מעשה: בלעדי פעולה  מובטח כשלון (אם לא תפעל – תיטחן) . המעגל הוא מטפורה לחיים החוזרים על עצמם,  דפוסים, הרגלים, טעויות, בריחה מהחלטה, אך ברגע מסוים מגיעה המסקנה: שוב אינך עוד כשהיית.

משפט הפתיחה הוא מפתח: בסופו של מעגל, שבסופה שתיקה, מתחייבת מסקנה "בלתי נמנעת" השתיקה כבר מעידה על רגע של מחשבה, אולי של היסוס,  מבוכה לרגע. שתיקה המכינה את הדובר לקראת הבאות: חייבת להיות החלטה.  זהו רגע של שינוי דרמטי (כאמור – כמו סופה) שבו הדובר מבין, או נאלץ להבין, שהוא מוכרח לבחור מחדש את מקומו.

המשפט וְאַתָּה אֵינְךָ עוֹד כְּשֶׁהָיִיתָ/מוֹתִיר אֶת הֶעָבָר לְשֶׁעָבַר מכיל תנועה כפולה: מצד אחד הזמן עבר, מצד שני – הזהות השתנתה. העבר הופך לדבר מוגמר, "לשעבר" – מילה הנלווית לשמות ותארים, ללמדנו על מישהו שהיה או משהו שהיה ראוי בעבר לתואר זה. כך היא מתארת לא אחת יציאה ממקצוע למקצוע אחר, או ל"גמלאות". זוהי דרך עדינה לתאר ניתוק: לא כמחיקה של העבר אלא כהשארתו מאחור. אך השורה האנגלית היא חדה ואלימה: רגע של הכרעה קיומית. כלומר: ההזדמנות השנייה אינה מתנה. היא הכרח של בחירה. היא מחייבת  שינוי של תפקיד.

השיר מציע תפיסה מעניינת של הנושא: הזדמנות שנייה איננה חזרה להתחלה, אלא יציאה ממעגל סגור, חוזר ונשנה. היציאה  אינה רכה. היא כרוכה במודעות לכך שהחיים עצמם הם טחנה של גורל.

השיר "עוד שר" שולל אפשרות של הזדמנות שנייה ובכך מערער על הנחת היסוד של הנושא.

הטענה המרכזית ברורה: מה שעבר עבר ולעולם שנית לא ישוב. זהו ניסוח כמעט מקראי וגם קוסמי, של עיקרון פשוט: הזמן חד־כיווני, וגם השיר עצמו מדגיש את חד־פעמיותו: שיר עובר ולא שב. הדימויים – עשן, ענן – הם דימויים של התפוגגות. השירה עצמה אינה נשארת; היא מתפזרת ברקיע. השיר קיים רק ברגע אמירתו. יש רגע יחיד שבו השיר מתרחש. במובן זה, כל אמירה היא הזדמנות חד־פעמית. לכן השיר אינו רק שלילה של נושא ההזדמנות השניה, אלא גם העמקה שלו:

אם אין הזדמנות שנייה — כיצד עלינו לחיות את הראשונה?

כבר בבית הראשון נקבעת הקביעה הקשה: מַה שֶּׁשָּׁר לֹא יוּשַׁר/כִּי מַה שֶּׁעָבַר עָבַר. זוהי כמעט טאוטולוגיה — חזרה על אותה אמירה בשתי דרכים שונות. החזרה  יוצרת תחושה של חוק טבע: לא טענה, אלא עובדה קיומית. ומכאן חל מעבר לביסוס הטענה בסיוע מטפורות ודימויים מהעולם הפיסי. כך הביטוי "מַה שֶּׁעָבָר קַר" אינו רק תיאור תחושתי אלא הופך את העבר לדבר מת, קפוא חסר חיים. התפיסה של הזמן היא כמעט חומרית: מה שחי הוא ההווה; מה שעבר כבר התקרר, איבד את חומו ואת תנועתו.

בבית השני מתברר שהדיון אינו רק בזמן אלא בשירה עצמה: שִׁיר עוֹבֵר וְלֹא שָׁב. הוא איננו חפץ שניתן לחזור אליו; הוא אירוע. כאשר הוא מושר הוא כבר חולף. הדובר מציג טענה שהשיר האמיתי איננו הטקסט הכתוב, אלא רגע ההשמעה, וזו חולפת (בעוד שלשיר כתוב אפשר לשוב, אך קריאתו תהיה שונה בכל פעם כמו היה זה שיר אחר).

השורה המסיימת מפתיעה: וְאִם גַּם לִזְמַן עַכְשָׁו/הֲרֵי שֶׁלֹּא זִמֵּר אַחַי/לַשָּׁוְא. הדובר אינו פסימי לגמרי, שכן  גם אם השיר חולף ואינו חוזר הוא לא היה לשווא. כלומר: המשמעות של השיר אינה בכך שיישאר לנצח, ולא בכך שניתן לשחזרו בבחינת הזדמנות שניה, אלא בכך שהוא התרחש. מה שהחל כשלילה מוחלטת של חזרה מסתיים באישור של ערך הרגע החולף. ואולי מרמז בכך על חיי אדם: איננו חיים לנצח, אנו בני חלוף, ואין חיים נוספים. החיים כאן ועכשיו, ברגע זה, הם העיקר, אין להם תחליף ובזה ערכם שיש להוקירו.