– מאת שמעון רוזנברג –

מָתַיְשֶׁהוּ גַּם כּוֹכָבִים כָּבִים
כְּמוֹתָם לֹא נִזָּכֵר, אֲפִלּוּ נְכָדִים
לֹא יִזְכְּרוּנוּ, גַם הֵם הֵן יֵאָסְפוּ
מָתַיְשֶׁהוּ לַאֲדָמָה צְפוּפָה מֵרֹב
עָבָר וִירֹקֶת עַל לוּחוֹת הַשַּׁיִשׁ
וּמַה מוֹתַר חַיֵּינוּ מֵחַיֵּי כְּלָבִים
עֵינֵיהֶם נָצְצוּ בַּלַּיְלָה כְּאַבְנֵי
הָאִזְמַרְגָּד, אַחַר כָּךְ הָיוּ
לַעֲצָמוֹת מְפֻזָּרוֹת בַּוָּאדִי וּבְכָל
זֹאת, בֵּינְתַיִם חוֹרְכוֹת אַרְבַּע
אֲבוּקוֹת אֶת תַּכְרִיךְ הַשִּׁכְחָה
הַמְּבֹרֶָךְ, יְרֵכַיִךְ הַחַמּוֹת לוֹפְתוֹת
אוֹתִי, אֲנִי נִלְכָּד מֵאַהֲבָה כְּמוֹ
אִיגוּאַנָה גְּדוֹלָה, כִּי זֶה כֹּחֵנוּ
הַיָּחִיד, לִמְצֹץ אֶת הָרֶגַע כִּאִלּוּ
צְדָפָה וְאַחַר כָּךְ פָּשׁוּט נִשָּׁכַח.
יְהֵא כָּךְ, אוֹ כָּךְ: מֵיתָר נִמְתַּח
עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת, וְגַּם אֲנַחְנוּ
נִפְרָטִים עָלָיו רַק לִשְׁנִיָּה, וּלְתוֹךְ
הַצְּלִיל הַמִּתְמַשֵּׁךְ, בְּתוֹךְ הַגַּל
הַמְּהַדְהֵד, קוֹלֵנוּ לֹא יִמּוֹג, חָלָל
מָלֵא קְרִיאוֹת אֲבִיּוֹנָה, אֵינָהּ מוּפֶרֶת
אַף לֹא פַּעַם (הַקְשִׁיבִי: אוֹרְפֵיאוּס
מְנַגֵּן, הָאַיָּלוֹת קוֹפְאוֹת)

גיליון זה של נתיבים מוקדש לשאלת “ההזדמנות השנייה”, בעיקר ארצית, בחיים אלה, וגם מטפיזית, קרי: לאחר המוות. שירו של יצחק לאור “מיתר” אינו שואל שאלה זו במישרין, ונראה שאין בו הבטחה או תקווה מטפיזית: אין תחייה, ואין אפילו זיכרון נצחי מובטח. ואף על פי כן, דווקא מתוך עולמו הסגור של השיר, עולם שבו הכוכבים כבים והזיכרון מתכלה, מתעוררת אצלי השאלה, לא כשאלתו של המשורר, אלא כתוצאה של הקריאה בו: האם ייתכן “שוב”, במקום שבו אין הבטחה להמשך? או שמא עצם השאלה מתגלה, לנוכח השיר, כאשליה?

השיר “מיתר” נע בתנועה כפולה, כמעט סותרת: מן הקוסמי אל הגופני, מן האפוקליפטי אל הארוטי, מן המיתי אל הביולוגי. אך הוא אינו מתמסר לאף אחד מן הקטבים הללו עד תום. ההכרזה הרחבה בפתח השיר "מָתַיְשֶׁהוּ גַּם כּוֹכָבִים כָּבִים” מציבה את הקיום האנושי בתוך אופק של כיליון מוחלט. אין זו מטפורה בלבד; זוהי כמעט אמירה אסטרופיזית. גם האור הגדול ביותר דועך. וכניגוד משלים מיד מתכווץ המבט: לא רק הכוכבים יכבו, גם הזיכרון האנושי יימחק: “אֲפִלּוּ נְכָדִים / לֹא יִזְכְּרוּנוּ”. הכיליון הוא כפול: פיזיקלי והיסטורי, קוסמי ואינטימי.

המעבר החד אל הכלבים: “וּמַה מוֹתַר חַיֵּינוּ מֵחַיֵּי כְּלָבִים” איננו בבחינת שאלה רטורית בלבד; היא מהדהדת מסורת פרשנית של חז"ל, על הביטוי מקהלת: "ומותר האדם מן הבהמה – אין": יתרונו של האדם הוא זמני בלבד וחסר משמעות מול המוות. תשובתו של לאור, מיידית וללא רחמים ועידון: עצמות מפוזרות בוואדי. לא קבר, לא מצבה, לא לוחות שיש ירוקים, אלא פיזור. הן אפילו לא “יבשות” כבחזון הנבואי של יחזקאל. הוואדי, נוף מקומי, איננו רק מקום גאוגרפי אלא דימוי של קיום עונתי, של זרימה נקטעת, של חיים המופיעים ונעלמים. העצמות מפוזרות. אין מרכז, אין גוף, ואין מי שיאסוף. אמנם השיר מעורר לרגע הד מקראי, אך הוא מתהפך: במקום הבטחת תחייה, אין רוח ואין התכנסות מחודשת של הגוף. הפיזור איננו שלב ביניים אלא מצב סופי. אם יש כאן רמז פוליטי או לאומי, הוא נותר מרומז: גוף קולקטיבי עשוי להתפרק מבלי שתבוא גאולה. השיר נוטל את המטען המיתי ומרוקן אותו מהבטחתו, ובכך מעמיד את הקורא מול מציאות שאינה ניתנת לנחמה באמצעות נרטיבים של שיבה.

ההמשך מסיט באבחה אחת, בשתי מילים, את מרכז הכובד אל ההווה: “וּבְכָל זֹאת”. האהבה, הירכיים החמות, הלכידה “כמו איגואנה גדולה” – דימוי מחוספס, כמעט פרה־תרבותי – מחזירים את הקיום אל הגוף. זהו רגע של התנגדות לסופיות ולכליה, אך זו התנגדות זמנית בלבד. “למצוץ את הרגע כאילו צדפה” (המזכיר לי הביטוי הלטיני Carpe diem משירו של הורטיוס (Carpe diem quam