הַשִּׁיר נוֹשֵׁךְ בַּעֲקֵבַי
וּמַכְרִיחַ אוֹתִי לְקַפֵּץ
הַשִּׁיר מַתְחִיל מֵהַסַּרְעֶפֶת
מִתֹּף הַבֶּטֶן וַחֲלִיל הַשִּׁדְרָה
מֵצִיף בָּהּ בָּעֵת
אֶת גְּבִיעַ הַגֻּלְגֹּלֶת
וְקַנְקַן הָאַגָּן
וּמַקְצִיף בָּם נוֹזְלִים אֲסוּרִים
הוּא זוֹלֵג וְחוֹדֵר
בְּחַדְרֵי חֲדָרִים
מַרְעִיד וּמַרְקִיד
אֶת גַּלְגַּל הָרַגְלַיִם.
שִׁיר מַתְחִיל מֵאִי-יְדִיעָה
וּמַמְשִׁיךְ כְּשִׁכּוֹר
לְקַפֵּץ
מִמִּלָּה
לְמִלָּה.
מָה חָשַׁבְתִּי שֶׁיָּדַעְתִּי?
כַּמָּה כְּבָר יָכֹלְתִּי לְחַשֵּׁב
בִּזְמַן הַקְּפִיצָה, בְּעוֹדִי אוֹחֵז
בִּצְרוֹר רֹאשִׁי הַמִּתְעוֹפֵף.