אצל תרז

– מאת ארנינה קשתן –

אני לא יכולה עכשיו לדבר הרבה על החדרים האלה, בלי סוף, בכל פנייה במסדרונות בבית, קטנים, גדולים, מרובעים, עגולים, ריקים כמעט כולם, שתמיד הפחידו אותן וגם הצחיקו אותן מחדש כשהן היו באות, שהקירות הלבנים שלהם עומדים להתכסות עוד מעט בִּכתמים אדומים שלא יורדים. אין לי גם זמן עכשיו לדבר כמה תרז אוהבת אותם. היא צריכה אותי עכשיו מהר, כי הן שוב באו ואני חייבת ללכת לעזור לה.

כן, הן שוב הגיעו כולן להסתובב בחדרים ולהריח ולצחוק עליה. השמלות שלהן עוברות כל הזמן במסדרונות, ואפילו שהן עושות את עצמן כאילו שהשמלות האלה לא מלטפות את הקירות הלבנים, איך שהן שוב מסתובבות בפנייה, הן מהר אוספות את השוליים שלהן בידיים, שככה, לפחות כשהן נכנסות לעוד חדר לבן, השמלה לא תיגע בקירות, וכשהן בפנים הן עושות הוּ־הוּ, לשמוע את ההד של הצחוק שלהן, ונושמות רגע, מריחות, ויוצאות מהר לעוד חדר. כל השעות הן ככה, ובדרך נפגשות עם חברות אחרות, לפעמים רצות ביחד לחדרים הלבנים ולפעמים לא.

תרז אומרת שאת החלום שלה כבר יש לה בדיוק כמו שהיא רצתה. ואולי היא כבר לא צריכה יותר כלום בחיים. היא כבר שיחקה בכל הסרטים שאפשר כמעט, וככה יכלה לבנות לה את הבית הזה, שכל החיים שלה חלמה עליו. והיא רק רוצה קצת לנוח. אבל הן לא סולחות לה. הן יודעות שלפעמים היא מביאה גברים לאחד מהחדרים הלבנים. הן לא יודעות באיזה חדר ישנו הגבר כשהן באות, אז הן מחפשות. הן לא רוצות לרוץ בכל־כך הרבה חדרים, אבל כדאי להן, כי אפילו שעד עכשיו לא מצאו, בסוף הן ימצאו, הן חושבות. כי הריח שלו זה ריח של גבר, אז אפשר לפעמים לעצור רגע ולנשום, וּלהרגיש איפה הוא, ואז לרוץ לשם.

אז הן שוב באו למסיבה אצל תרז. כמה פעמים אמרתי לה שלא תזמין אותן יותר, שהן צוחקות עליה ומחפשות את הגברים, והיא יודעת שאסור. אבל תרז לא שמעה לי. והיום, אחרי אולי הרבה שנים, הלבשתי לה את השמלה הטורקיז שלה, שהיא תפרה, עם המחשוף שהיא כל־כך אוהבת, עם החגורה הלבנה הענקית והנעליים הלבנות. לכבודו. הן לא ידעו שזה לכבודו, וצחקו על השמלה הטורקיז. מה פתאום היא לובשת שמלת טורקיז כזו, אמרו כל הגבירתות, שלבשו ורוד וצהוב חיוור. ועוד נעליים לבנות, מה זה צריך להיות. כולן היו להן נעליים ורודות אם גם השמלה הייתה ורודה, וצהובות לשמלה צהובה. והבדים שלהן היו עדינים כאלה, שקופים, עם ריח של פרחים ורודים, והשמלה של תרז היתה מבד קשה, שאמא שלה שלחה לה פעם מהכפר. הן לא הכירו בד כזה, עם ריח של כפר, וגם זה הרגיז אותן. אז כשהן רצו במסדרונות וּפגשו פתאום את תרז, אחרי שאספו את הקצה של השמלות שלהן במהירות, הן נגעו כאילו במקרה בבד הטורקיז שלה ונשמו מהר. כי להן לא היה אף פעם בד כזה.

כשבאתי לקחת את תרז, כי עכשיו הגבירתות האלה, שנעשו פתאום שופטות, הפסיקו לצחוק ואמרו לי להביא אותה מיד, מצאתי אותה בחדר שלה, על הארגז הלבן הגדול שהיא כל כך אוהבת, כי בפנים ישנם כל הדברים שאמא שלה כל הזמן שולחת לה, והיא צחקה ואמרה, איזה יופי, את רואה ששום דבר לא קורה. ועוד היא אמרה, שהיא כל־כך רוצה לחזור לכפר, לשחק שם כמו פעם, בבגדים הקשים שלובשים שם, בלי להתרחץ, והריח של הסוסים והפרות, וכולם חומים מהשמש, וכל האנשים בקהל שאוהבים אותה ורוצים לגעת, והתפקידים שהיא אהבה לעשות, עם כל הבוץ הזה בכל הגוף, ואמא שלה שנהנית, אז אמרתי לה שהגברות פ. ו-צ. מחפשות אותה מהר, הן מחכות לה בחדר המשרד, אז שהיא תבוא. היא אמרה שלא מתחשק לה עכשיו לקום, אבל טוב, לא נורא, נלך לרגע ונחזור. חשבתי בלב – תרז, את יודעת שלא תחזרי או שאת לא יודעת? כי אם אני יודעת שאת לא תחזרי, אז גם את אולי. מה את חושבת, שזה תפקיד בסרט, שאפשר יהיה לנקות את הכתמים וזהו? מה עובר לך בראש תרז? אבל לא אמרתי כלום. חשבתי, אולי היא קראה את התפקיד שלה בחיים עד הסוף, והיא כן יודעת.

אז יצאנו מהחדר והתחלנו ללכת מהר במסדרונות. כל הזמן פגשנו מישהי, והן נגעו בנו בשמלות שלהן המלאות אוויר, ונשמו, ואחר־כך שמעתי אותן צוחקות בחדרים. הן ידעו. אנחנו המשכנו ללכת, ורק קצת לפני המדרגות של המשרד ראינו שהסדין הלבן, שמכסה את ארנולד שבתוך השידה החוּמה הענקית – טיפה זז החוצה. השידה החומה היחידה בבית נמצאת כאן בשקע הזה בקיר, כי אמא של תרז ביקשה והיא בדיוק התאימה. לפני שהן באו כולן, במקום להתחיל להסתיר אותו בחדרים, תרז נתנה לארנולד זריקה, שיישן בשקט, בתוך השידה הזאת, שבדיוק הספיקה לגודל שלו, וכיסתה אותו בסדין לבן רך, שהיא קנתה במיוחד בשבילו בכפר שלה, שישמור עליו, כי יש לסדין הזה את הריח שלה, אז הן לא יחשבו שיש שם גבר. ואז היא סגרה לאט־לאט את הדלת של השידה, האלכסונית, ובכוונה השאירה קצת מהסדין הלבן בחוץ, ככה ארנולד ינשום קצת, וגם, כשמישהי תעבור שם, היא לא תרגיש, ואז היא גם כיסתה את כל השידה בסדין התחרה, שפעם היה תלוי מעל המיטה שלה בכפר ואמא שלה שלחה לה גם אותו. אז אולי ארנולד הסתובב בזמן השינה, או משהו – מה שראינו זה שגם הסדין הלבן וגם סדין התחרה קצת זזו מהמקום.

תרז ניסתה ליישר קודם־כל את סדין התחרה, אבל אז הוא לגמרי נפל על הרצפה, אז היא משכה עוד קצת מבפנים את הסדין הלבן וכיסתה מהר את היד של ארנולד, שבדיוק יצאה החוצה. ואז היא הרימה את סדין התחרה מהרצפה, ושמה אותו מהר על הכתפיים ועל המחשוף שלה, וצחקה אלי, כי זה היה בדיוק כמו שהיא אוהבת, עם התחרה והשמלה הטורקיז, והמשכנו ללכת מהר. ואז, לפני המדרגות, בכיסא שעל יד השולחן הלבן הקטן, ראינו את ג., שישבה שם וכאילו חייכה אלינו. חשבנו שאולי היא לא ראתה כלום ועלינו למעלה.

פ. ו-צ. וגם ר. כבר ישבו שם, השמלות שלהן שקטות ולא צוחקות. עזרתי לתרז להתיישב עם השמלה מהבד הקשה שלה, וחשבתי מה היא חושבת. החלונות הלבנים היו סגורים כולם, השולחן עמד באמצע ושתק לגמרי. הן נתנו לתרז את כל הדפים עם כל השאלות והיא היתה צריכה להתחיל למלא. אני לא יכולתי לעזור לה עכשיו אז יצאתי החוצה, וירדתי למטה, לחכות לה ליד השולחן הקטן. ואז ראיתי את ארנולד יושב על השידה, המשוגע הזה, ומדבר עם ג. כאילו שום דבר. אם כבר יכולנו להציל את תרז, אז עכשיו, שהוא יצא מהשידה וישב עליה ככה, במכנסיים קצרים וגופייה, ודיבר עם ג., ולא עשה את עצמו שהוא איננו, מה יכולנו עוד לעשות.

ואז פ. ו-צ. ו-ר. לקחו מהשולחן את הסיכות הקטנות הלבנות שתרז היתה מחברת איתן את הבגדים שהיא תפרה לעצמה, והתחילו לדקור את תרז. בהתחלה בכפות־הידיים העדינות שלה והיא לא אמרה כלום, אחר־כך בזרועות ובכתפיים, וזה כבר ממש כואב, וּבגב, וּברגליים, ובבטן, כל פעם חזק יותר, ונכנסו עוד גבירתות וגם הן דקרו את תרז, בבטן עמוק, ובלב, עד שתרז כבר באמת לא יכלה יותר, והיא יצאה בבת־אחת מהחדר ורצה למטה והתחילה לרוץ בכל המסדרונות והחדרים הלבנים. כי היא פתאום ידעה שהיא כבר לא תראה אותם. בכל חדר היא השאירה לפחות כתם אדום אחד על הקירות, ואז היא רצה לחפש את ארנולד, להגיד לו שלום. ארנולד הלך בינתיים, כי הוא ראה שאסור לו להיות שם והוא חשב שאולי בכל זאת אם הוא יילך הן לא יעשו לה כלום. וככה היא גם לא הספיקה להגיד שלום לארנולד. רק לכל החדרים שלה היא אמרה שלום, ואז היא נפלה.