או רחש של גל נשבר. המשרד פשוט וצנוע, כמו משרד מאולתר במוסך. על הקיר לוח שנה שאלי קיבל מאיזו חברת ספנות, שפעם נתןלהם הנחה גדולה. על השולחן טלפון קווי בצבע לבן מצהיב. לפינה העליונה של החדר מחובר מאוורר שחור שנע מצד לצד על צירו, כמו ממטרה של רוח קלה, והשמיע חריקה שקטה. מזגן קטן פעל בשקט והיה מכוון בעיקר על אלי. אלי גְדל גוף. וחיים גבוה ממנו ורזה. פעם חיים שמע את אחד העובדים מלגלג עליהם שהם נראים כמו ארכדי דוכין ויובל בנאי, ודווקא זה החמיא לו. במשרד עמד ריח חמצמץ של זיעה, או שאולי מדובר באוכל שנשכח פעם. היה עוד ריח מתחרה מתוק של פרחים, או חיקוי של פרחים. אלי וחיים חבקו את כוסות הקפה השחור שלהם. חיים אחז בכוס ביד מחוספסת, שהרי על מנת לזרז את העובדים היה עוזר להם מפעם לפעם. לעומתו, אלי החזיק את הכוס ב"ידיים משרדיות", כאלו שלא נגעו בלכלוך כבר שנים רבות.

אלי סיפר על התיאוריה שלפיה קוורצים רוטטים ושיש לו אחד כזה בתוך השעון. הם שתקו הרבה והרבו להביט בשביעות רצון בפרי עמלם. מבחינתם, מכונה של ביסקוויטים היא פלא הנדסי. ניצול מקסימלי של חוקי הפיזיקה. השיפוע מדויק כדי לחסוך חשמל, אך לא חד מדי כדי שהביסקוויטים לא יפלו. חישוב מדויק של חיכוך, ומהירות ואנרגיה. בצד המכונות יש חורים שמשמשים לאוורור וקירור, והכל מנירוסטה, שחיים דואג לשמור על ניקיונה המבריק. לכן אי אפשר להבדיל בין מכונה חדשה למכונה שעובדת כבר חמש, או שלוש-עשרה שנה.

"המכונות עובדות יפה" אמרו מדי פעם והנהנו את אותו הנהון, יום אחר יום, שנה אחר שנה. כבר שבע שנים עברו מאז שאלי קנה את המפעל ומינה את חיים להיות מנהל העבודה. אבל הם מכירים הרבה יותר זמן – שניהם התחילו מלמטה, פועלים פשוטים, היו חרוצים והתקדמו.

בלי ביקורות, על אם בריא אם לא בריא, הם אמרו "איזה יופי המפעל הזה" ו"איך הוא נותן מקומות פרנסה לכול כך הרבה אנשים". ואלי שיתף שבהתחלה לא היה אינטרנט ולא היה כל כך איך לבדוק ולכן חשב שאשתו הקודמת או ממציאה או מחורפנת, אבל שבדק לא מזמן וגילה שקוורץ רוטט 8192 פעמים בשנייה.

דרך החלון הגדול הם ראו מלגזה שנסעה מהר מדי לאחור. הם נדרכו לרגע ואז נרגעו. חיים רשם לעצמו לדבר עם הנהג הזה, מה הוא טס ככה? לפעמים אתה ממהר כדי לקצר שתי שניות ואתה מקצר למישהו אחר את החיים בחמישים שנה. זה שיבוש של פתגם קוריאני שקלט פעם, ועבד לא רע עם מלגזנים. חיים קצת התבאס לראות שהערימה של ארגזי הקרטון שביקש לסדר עוד בבוקר עדיין מבולגנת. הוא העביר את מבטו אל המכונות שנעו בנאמנות ונראו כמו מכונות שמדפיסות כסף. "כל ביסקוויט כמו שטר אהה", אמר חיים ואלי שהמשיך לחשוב על הקוורץ הרוטט אמר, "משוגעת, משוגעת אבל שכל יש".

חיים שיתף שגם אצלו כל הזמן אישתו והבן שלו יושבים לו על הראש שיחליף עבודה, שיעשה משהו מועיל שמוסיף בריאות. לפעמים הם אומרים לו שהעבודה שלו היא לעשות חורים בשיניים לילדים.

לאלי ולחיים נמאס מכל הטענות על ביסקוויטים, שלא ברור אם הן נכונות בכלל. אולי מה שרוטט ביקום זה לא הקוורצים ולא הקריסטלים, אלא השמועות. וחיים אמר, "כן, זה מה שמזיז את העולם, לא כסף ולא נשים יפות ולא גורדי שחקים – דיבורי-סרק, ריכולים, קנוניות". 

*

יום העבודה נגמר. אלי נהג במכונית שלו כמו בכל יום, אבל נאלץ לעשות פרסה כי חסמו את הכביש משום מה. הוא פתח את הרדיו, שמע אות פתיחה שבישר על החדשות. והקריין הכריז:

"שלום השעה…מה השעה?… מישהו יודע מה השעה?"

אלי חייך הוא הציץ בפלאפון שלו אך במקום שעה הוא ראה שם את הספרה שמונה שכובה על הצד. הוא הסיט את מבטו לעבר השעון של המכונית גם שם שמונה נח על צידו. אלי הביט בשעון היד והשעה היתה ברורה – 18:39.

הוא המשיך לנסוע והבחין במכוניות שנעצרו, הנהגים צפצפו זה לזה ושאלו "מה השעה?". אלי העביר תחנה ולחץ על הדוושה אך המכונית לא הגיבה.

אם אין זמן אז אין שעה ואיך יכולה להיות קיימת מהירות של חמישים קילומטרים לשעה?, אלי הוא בן 53 אך אם אין זמן כבר לעולם לא יהיה בן 54. אין סיבה לשפץ את המפעל. והעובדים, איך ישלם להם? הרי משלמים רק בסוף החודש ואין חודש אם אין זמן.

אלי החזיר לתחנה הקודמת, קריין החדשות בישר סופית שאין יותר זמן בעולם, זה רשמי, כל השעונים נעצרו. רק השעון שעל ידו של אלי המשיך לפעול, המשיך לרטוט. הפלאפון צלצל, זה היה חיים שבישר שכל העובדים הלכו הביתה. שכל עובד לקח כמה חבילות ביסקוויטים. חיים היה חסר אונים ומבוהל. אלי הרגיע אותו, אמר שיידבר איתו עוד שעה. חיים צעק על אלי שאין יותר זמן, אין יותר שעה, שגם הוא הולך הביתה ושנמאס לו לצעוק על כולם. השיחה עם חיים הסתיימה. אולי השיחה האחרונה ביניהם.

אלי הציץ שוב בשעון היד. השעה היתה 19:07. הוא פתח את הרדיו, נשמעו צלילי צפצוף שקדמו לחדשות והקריין מלמל: "והרי החדשות של השעה… מה השעה?… מישהו יודע מה השעה?"

לאחר רגע קצר חזרו הצפצופים של החדשות. אלי בדק בשעון היד שלו, עברו רק 3 דקות. ערוצי הרדיו איבדו תחושה של זמן והשמיעו ללא הפסק את הטוּ טוּ טוּ הזה שלהם. הקריין כבר הצטרד מרוב דיבור בלתי פוסק.

אלי סגר את הרדיו, וחשב לעצמו שזה שינוי מרענן שאין זמן. בלי זמן אפשר להסתדר, אבל בלי ביסקוויטים? הוא הסיט את המכונית אל שולי הכביש. מכוניות עקפו אותו ולעיתים צפרו. היה לו קשה להבין אם המכונית עצרה, ואולי כל חוקי הפיזיקה השתבשו, כי ממד הזמן נתלש מכל המשוואות. הוא כבר לא ידע אם המכוניות עקפו אותו או שהכל תקוע בלי זמן, כנראה.

הוא הוציא את התרמוס בצבע הטורקיז. הוא שמח שחוקי הפיזיקה המעודכנים, שבהם אין זמן, אין שינוי ואין תנועה, לא חלו על זרימת התה. הוא הביט בתה בחיבה, כמו בחבר ותיק שאפשר לסמוך עליו תמיד. הוא מילא את התה החם עד לשלושת רבעי כוס זכוכית פשוטה עם ידית. התה הכיל קפאין אבל כבר לאף אחד לא אכפת אם קפאין זה בריא או לא.

הוא טבל את הביסקוויט, הביט בשעון היד וחש געגוע לדינה, אישתו הראשונה, שהקוורץ שנתנה לו המשיך לרטוט. "לא אהבה אירובי, לא חטיפי בריאות ולא קונספירציות. אהבה אותי קצת פחות מדי וקריסטלים קצת יותר מדי. אפשר לחיות עם זה", חשב לעצמו והתאכזב לראות שמחצית מהביסקוויט הטבול התפוררה לתוך התה והפכה אותו לעיסה חוּמה. "בזבוז של ביסקוויט ופספוס של תה", אמר לעצמו בקול וצפה בפירורי הביסקוויט שוקעים אט אט לקרקעית.