בחורש שלחתי ענף שמצאתי לעברה של כוורת דבורים, לנגד
עיני התנפצה הכוורת, ים של דבש נשפך, נקווה בשלולית והוסיף
וטפטף.

הדבורים ברובן, להקה עצומה, זמזמו מופתעות, התרוממו וחנו
על אוזני חורזות בזמזום מילים אותן עמדתי לומר. פערתי את פי,
זעקתי, 'דרור אהוב', נעקצה לשוני ושיניי נשכו אותה בטעות.

טבלתי אצבע אחת בשלולית המתוקה ותחבתיה בין שפתי להרגיע.
נעם לי הטעם אך צרבו עקיצות והיכו.

דקלמתי משורות שִׁירָתְךָ, מבעד לזמזום שמעתי מעט מקולך

המרגיע קורא בלחש 'נועה, נועה מנוע ונועה שלי'. סובבתי גופי
נאחזת בך, דרור יקירי, מתעוררת מסיוט של חלום כל כולי במפתיע.
ציפיתי תאמר מילים לעודד, לקראת היום החדש שהפציע. נושק
על מצחי לחשת לי חרש, "המלאכה מרובה, רק מי שיוצא גם מגיע".
תהיתי שעות אודות פירוש הדברים, בטח נעלה יחדיו בקנה
כשתגיע.