רגע

דרור יקירי,

יצאתי לפארק לפנות ערב לנשום מן הצח בתום גשם. סמוך לשלולית, בצל המכולה 

החלודה שמזמן ראוי היה לפנות, צלע עבדקן לבוש מעיל עור רובה ארוך בידו. מרחוק בי הבחין, הצמיד הרובה אל גזע
עץ זית ועקב בעיניו.

כשהבחנתי אני בו נעצרתי נדהמת תחת עלווה מוריקה. למראה הקנה חלפת אתה, דרור אהובי, לנגד עיני, חלפו אמא ואבא ז"ל, בננו,
בנותינו; פעם ליבי וחבט, חשתי תמו חיי.

ירייה אימתנית פילחה את השקט. אווזה לבנה צנחה מצמרת, השמיעה צרחה מחלחלת וצנחה אל מותה צעדים אחדים לפני.
מבוהלת היססתי, החיגר הקיף ממהר את מלוא השלולית, נעמד בסמוך מתנשם, גאה ומביט.
"הכול מאהבה", קרא לעברי שבע רצון ומחויך.

"רגע", קראתי בטרם הניף הגבר על שכמו את הפגר, הפנה לי הגב והלך לדרכו.

"חכה רגע", שבתי וקראתי בשפתיים קפוצות בקול מהוסס. פסיעות אחדות לבדן הפרידו בינינו.
העבדקן שחור הזקן הסתובב לעברי, על שכמו האחת הציפור, על כתפו הפנויה רצועת הרובה, קנהו מופנה לבטני. כחכך קצת האיש
ניחר וקרא, "מותק אם את רוצה לבוא למרוט את הנוצות ולבשל את מוזמנת, אפילו קצת משהו ניתן בתמורה".
קפאתי, קפא לי הדם, חשתי קרה ואבד הדיבור בי.
המזוקן הידק היטב כובע מצחייה ירוק לראשו והוסיף, "אישה טובה רק לשלושה, להביא ילדים, לנקות ולבשל. אם את רוצה לבשל ולנקות
את מוזמנת".
לא האמנתי ועדיין אינני מאמינה שגברים כמותו עוד מתהלכים חופשיים בשבילי השרון.
דרור יקירי, כולי תקווה שאינך כמותו, תישבע שאינך מסוגו. כותבת אליך, עד עכשיו עוד רועדת כולי. תישבע. הוא הפנה את גבו, צוואר
האווזה המדמם ומקורה הצהוב השתלשלו מכתפו ועד עכוזו. הפליץ האיש בקול רם והלך לדרכו. דרור תישבע, מקווה כי…
נועה שלך,
הנני.