השיר הזה, הנושא את ההקדשה לאשר רייך, הוא שיר הלל והודיה לַחיים, לַהולדת מחדש, שיר העין הפקוחה לקלוט ולהתפעם מקסמו של העולם, והאנפורות "בוקר טוב" ו"ברוך היום" הם הביטוי לכך. ומצד שני זו העין המפוכחת וחסרת האשליות. בבוקר נפקחת העין שמבטה המשתאה עדיין מצועף בחלומות. עין תמימה,  "עגולה / כמו חלון של קתדרלה, רוזטה ססגונית" – דימוי זר ורחוק, לא מקומי, כנראה בהשפעת זיכרונות ילדות בפולין.

העין הזאת של המשוררת מתבוננת החוצה ופנימה, בניגודים ובסתירות, באורות ובמחשכים, בגלוי ובנסתר שבמציאות, אלה המחלחלים לכתיבה עצמה ומזינים אותה. ואולי לא במקרה מוקדש השיר לאשר רייך, משורר הניגודים, האנטיתזות והאוקסימורונים, הפוקח את "העין השנייה", זו שצדה את קסמי העולם בכפל פניהם.

בשיר של ברכה העיניים קולטות תחילה את שפעת גווניו של העולם המוחשי: "מחלצות רבגוניות לשדות ולהרים / כותנות פסים לרחובות ולגנים / ואנשים בכסות של אור". ואני נזכרת בשיר הנפלא "ביום זה" של לאה גולדברג, בהתפעלות מן היום "היפה והמלא, שהוא גדוש ופשוט, / שהוא אור / שהוא יום ככל הימים", בו פורסים את הלחם / ואוספים את הפרי אל הטנא…. // ובעיר במבואי השווקים ריחות של חמאה…. / שוצף היין". אבל בניגוד לטון האלגי בשיר של לאה גולדברג "איכה תמותי נפשי ביום הזה", כאן מציף האושר את השיר מתחילתו ועד סופו: "ברוך היום אשר יוּלדתי בו / ברוך היום אשר יְלָדַתְנִי אמי // ברוכות עיניי השתיים". והדוברת מברכת על היכולת שניתנה לה להכיל את הטמון בהוויה: חלומות לעומת חלון. החלום הוא החלון למציאות האחרת, אולי הבלתי מושגת והמעוררת שאלות.

וכעת מגיע תורה של העין השנייה, זו העין הפנימית "אשר יורדת פנימה / כמו דלי אל עומק הבאר". דימוי מקסים. לא כדי לראות  הֲקַלּוּ המים (הצירוף הידוע מתיבת נוח) אלא כדי לבדוק "אם כבדו המים / גועשים בדומיה / תהומית". וההפתעה מצפה לנו בסיום, כשמתברר שזהו למעשה שיר על עצם התהליך או הטריגר לכתיבת שיר. שיר ארספואטי. והוא שַׁגְרִירָם של האופטימיות והאמונה באור ובהשראה, אתנחתא לשעה קלה מבעיות החיים.