"הצריף, היה לו ריח חול וים ואבקת אזבסט/ ומשהו שלא ידענו את שמו התחיל לדעוך/ והיה חבוי עמוק כמו תבוסה מושתקת של ההורים/ אבודים בתוך עצמם."(47). מַסַּת הקיום של ילדה מהגרת באדמת מריבה חִיְּבָה מאבק: "את פצעי הבדידות היה צריך לחבוש/ בחבישות דמיון, להצמיח אותיות ידידותיות/". המאבק של הילדה המשוררת העברית לעתיד לבוא היה גם, ואולי בעיקר, בזרות השפה החדשה: "היה צריך לשנן מלים עבריות/ שקיבלו פתאם נגינה פולנית שאיש לא הבין/"(48). ולמה מתגעגעים כאשר העבר נמחק לכאורה? "היכן אורשמש האירופי הרגיל/ עכור ועגמומי בטעם מר-מתוק ומלנכולי/ מלא געגועים ספוג בתוך קְרָבַי/"(שם). כמו הפנימה המשוררת את מבטה של אִמָּהּ הציירת, שבוהק השמש הימתיכוני במולדת  מסמא את עיניה ואת יצירתה.

  הגעגוע היה אפוא תחליף  למה שלא נתקיים מעולם, למה שנדד למחוזות של פנטזיה. פן אחד של ההתַּקָּה הזאת היא ה"שיבה" אל העבר העובּרי: "איך גופי עוד זוכר את ההד החלול/ בין פעימה לפעימה באינזמן המופלא" ("בטרם" 11). אך למסע האישי את העבר המדומה יש פן נוסף על האוטוביוגרפי; מסע רומנטי אל נבכי מיתוסים קדומים בפרק "גלגולים"(74 –82) בספר. ראשון לגלגולים, השיר "הייתי אשתו של איש המערות" (75 -77). השיר רוקם עלילה אישית במציאות אוטופית. "המקום הטוב"[1] האידאלי הוא המיתי של קדם ההיסטוריה, של חרות היצרים, של אהבה ושלמות והשלמה והרמוניה מלאה עם הטבע, עם הגורל והמוות: השיר פותח בחיבור הראשוני המיידי של הדוברת עם איש המערות: " אחר כך בקש ממני לבוא להצטרף אל מערתו/ נעתרתי לו, כי לא יכולתי לו/ וליופיו…// כשהלכתי אליו/ שרכים לחים זהרו לאור הלבנה/ ושכבתי אתו על מצע של עלים ועשבים/// השמש, הירח והכוכבים/ כולם הונחו למראשותינו/// וקרצנו אל הכוכבים והם השיבו לנו/ בכן ולא/ וידענו שזה הדבר הנכון לעשותו/" (75- 76). עולם המציאות אינו בנמצא כאן. כאן חיים בשלום אפילו עם מה שנחשב נורא מכול: "את פני המוות ראיתי בכל לידה/ יורד אלי מן ההרים/ ופחד נורא/ ויכולתי לו/ כי הייתי אשתו של איש המערות". העתיד על תלאותיו על הסתירות והקונפליקטים טרם הפציע: "מי מריבה עמוקים התחבאו עדין במעמקי האדמה/ יחד עם משוכות האימה הגבוהות/ והיינו בריות של אהבה/…/ ניצוצות של כאב ואושר הבליחו חליפות/ אך זה היה הטוב בעולמות/ כי הייתי אשתו של איש המערות" (77). ה"טוב בעולמות" נמצא מעבר לעולם. הבית, שמגלם את הגעגוע העמוק של המשוררת הוא המערה ו"האיש שלה", הפרא, שהבית הזה טבוע בשמו. זו לא המערה של אפלטון, שהיא משל לחשכת הבערות. המערה בחלומה של המשוררת הוא בית מואָר, נבער ואציל ומנותק מכאבי ההווה.

   החלק "גלגולים" חוזר בסופו אל ההכרה, אל מציאות המגלמת סתירות. ב"שבעה שירי דיוקן עצמי" מציגה המשוררת מופע "אני" של תודעה מפוצלת בשורה של פרדוקסים ("אני העבד בן החורין// אני הכלא ואני הבריחה/// אני ההד המגמגם/ ואני הקול המדבר בשתיקות/" ועוד). השיר האחרון במחזור מחזיר את הקורא אל קריאת ה'אאוריקה'! שבשיר "מצאתי"(14) שהוזכר לעיל. להלן ה'בית' האבוד שנמצא: שיר ז' "אני הבית שגר בתוך עצמו/ ואני החדר הפרוץ// אין לי דלתות/ ולא מנעולים." תפיסת הבית חורגת כאן ממעמדה כמטפורה בלבד. בית ש"גר בתוך עצמו" ו"החדר הפרוץ" הוא המהות של המושג והנכחתו. הבית שגר בתוך עצמו כגילום ה"אני" מזכיר את התיאור של ה"בֵּיתִי" במסה של פרויד, Unheimliche, "האלביתי."[2]  הבית איננו רק מקום פיסי, אלא פעולה מתמדת ופתוחה של יצירת זהות. האלביתי, המאוים, הפרוץ, אינו מצוי רק מחוץ לבית. הוא הנגטיב של הביתי המצוי בתוכו. הוא בהחלט הבית בתוך עצמו וגם החדר הפרוץ. השיר האחרון בקובץ הוא גם האקורד המסיים את הקובץ כולו בהכרזה: "אתכנס בתוך עצמי/ גופי יהיה לי בית/// עורי הלבן יהיה למרבד קסמים/ עליו אעופף/ אל יקומי המקבילים" ("בתוך עצמי" 104). זאת התכנסות אל תוך הכרה מאושרת של הביתי כמוצא מן הבית המוגן, הכוזב והפרוץ לכול. השם שבחרה המשוררת לקובץ "הבית וצילו" הוא במובן מסויים היפוך האימרה "ביתי הוא מבצרי", אבל בעיקר הוא עדות אישית על מסע של חיפוש בעולם האובייקטיבי ובנבכי הנפש, שהם ביתו הפרטי מאד של האדם.

  מיקי מילר, נובמבר 21, 2021.