החיפוש אחריו, אבל בעיקר מן הקניין הרוחני של מעשה היצירה.השיר הסמוך לקודם בקובץ הוא מעין השלמה והנהרה של מסע החיפוש. "מצאתי" מכריזה הכותרת (14) כשגוף השיר מוקדש לביטול הבית כחומר. מושא התשוקה  אינו מעון מסוג כלשהו: "לא אהל, לא צריף, לא קרוואן//…/ לא נווה, לא היכל, לא מקדש, לא משכן"[4] "מה כבר חיפשתי – סתם בית" – מכריזה הדוברת בכעין התרסה. תוצאת החיפוש אחרת, ובהחלט לא "סתמית": "מצאתי/ שיר". 

שורת הסיום אינה צפויה וראוי להתעכב עליה מעט. על פי גסטון בשלאר ביקוש הבית הוא נהִיָּה אחרי מגע האושר הראשוני, וזה במפורש יופיע אצל רוזנפלד בַּמְּדֻמֶּה האוטוביוגרפי כמו בשיר "בטרם", בַּנועם של מי השפיר טרם הלידה: "איך גופי עודו זוכר את החושך העמום/ את השקט המקֻטָּע/ במים שעטפו למים". השיר, היצירה הפואטית, הוא תחליף. הוא איננו בית במובן זכרון האושר הטבוע בגוף אלא החצנה של הפנימי ומה שעומד בפני עצמו בנפרד מן ה"אני" לאחר השלמתו.

באיזה אופן השירה היא "בית" ובאיזה אופן קשורה הזהות האישית לפואטיקה? על כך אין המשוררת מספקת תשובה ברורה, לבד מכך שהיא מעידה על זיקה. כך השיר "פיס" (28): אני יהודיה פולניה/ לפעמים זה מה שעולה בגורל// אחר כך לא יודעים מה לעשות/ עם הפיס הזה// אחר כך הופכים לישראלית/ ושוב לא יודעים// אחר כך/ כותבים שירים" – הטון הקליל, המבודח, של האמירה אינו מסתיר את השייכות ההיסטורית ואת הלוקאליוּת כנטל שלא ניתן לשליטה ואת השירה כמוצא ממנו. הקובץ הזה ממעט אמנם לעסוק בייצוג הארספואטי, את "תעודת הזהות" הזאת סיפקה המשוררת כבר בספריה הקודמים. כך למשל מתוך "עבודת טלאים"[5] השיר "המילים האושר" (ע' 12-13): "וכבר אינך, אלא הִמָּלטֻיּוֹת…/…דרך/ המלים מקֻפּלות בדף ובמגִלָּה מגֻלגָלות/// מלים-משיח, מלים-ישועה, מלים-אהבה./ דרכן את נמלטת, נופלת ושבה…/" (שם).

"הבית וצילו" הוא ניסיון להתחקות אחר ה"הימלטויות", אחר תחושת הזרות בנסיבות הזמן והמקום באמצעות חשבון הבתים שהיו. שני המחזורים "ביתנו הראשון" (32–37) ו"ביתנו השני" (38–41) הם מעין סיכום אוטוביוגרפי ועדות על חוסר היכולת "לשכון" במובן ההיידרגייני. "הבית היה מתנודד על מי מבוכות/ נחבא מעיני השכנים//" (32) פותחת המשוררת את המחזורים. הבית הראשון, מקום ההולדת "מתנודד" מפני חוסר הוודאות שעוטף הכול ועמו תחושת העדר השייכות והחרדה: "הוודאות הייתה תלויה/ במזג האויר/// טבעת זרות מזהירה הייתה סוגרת עלינו/ היינו שייכים רק לעצמנו///  בחדרים נשבו רוחות רפאים עמלניות/ ובפרוזדורים העלטה לחששה בקול צרוד של מכשפה" (32–33). חלקי הבית מתוארים כאזורי הימלטות של הדמיון: – "עליית הגג שמשה תחליף לדבר האמיתי/ עדיין לא ידענו/ מהו." (35) ובמרתף "שם למדנו לא לנשום/ להתחפש לחפצים/ לעצור את התפשטות היקומים/ להתמזג עם המסתורין//" (37). 

על ציר הזמן האוטוביוגרפי נערם העבר במחוזות של ניכור והֲדָרָה ואימה: "אבא היה מחזיק את הנר -/…/ ואמא הייתה מחפשת בחרדה מופגנת/ את ילדיה האובדים/ קול מות עמד בגרונה/ היינו מסתירים את פנינו/ משוכנעים שאנחנו נעלמים/ מתפוגגים/".

  "בחודש אב, על סף הרתיחה/ הפלגנו למולדת – הגענו לגלות/" (38) השורות הנוקבות הללו פותחות את המחזור השני. הבית השני, הישראלי, הוא אפוא גילום של החלום ושברו. לאחר מניין כאבי הקליטה ששותפים לו פגעי מזג האויר, נוף הדיונות והכורכר, תנאי המעברה והעוני – מה שמוצג אולי כמכאיב מכל הוא העדר תחושת המקום בהווה: "אל המקום אותו עזבנו/ ואל המקום בו כבר שהינו/ חשנו מידה שווה של געגועים/// צללים שדודים התפרסו לכל אורך העתיד/ שלא ידע/ שאולי/ המתין"(43). אל תחושת הזרות במולדת חברו כל גורמי המציאות שגדעו את הילדות: "המים בברזים, מיטות הסוכנות ה"הקמצניות", התיקנים והפשפשים, טעמו הספוגי של הלחם השחור, הזיתים השחורים "שלא ערבו לחכנו הגלותיים", ו"באין בית, בנינו מן החול בתים מפוארים/ ממקלות של שלגונים" (40). הנחיתה הקשה על חופי המולדת מוצגת באופן מובהק עוד יותר בשיר "ללא עבר, ללא געגועים" (46 – 48). גם כאן לא חוסך השיר את פגעי המציאות, אבל מצביע על התהליך של אבדן האחיזה במקום החדש ואת התבוסה הידועה מראש: