המפלצת באגם

– מאת נעמה ציבן –

יש לה תרמיל בדמות שריון של צב, הוא נראה כה גדול ומסורבל על גבה אבל כמעט מבדר בזניחותו בפעמים שהוא נתלה מכתפו החסונה של אבא. "צבה קטנה שלי," הוא קורא לה בסוף היום אל השביל המוליך הביתה ולוקח את התיק שלה.

"אבא, תרים אותי על הכתפיים," היא מבקשת.

"את יודעת שאני לא יכול, קטנה." הוא אומר ומושיט לה את ידו הפנויה.

"טוב… אז ספר לי שוב על המפלצת באגם," היא לוקחת את ידו בידה.

"כבר סיפרתי לך אתמול," הוא אומר.

"בבקשהההההה- "

"טוב, טוב," הוא קוטע אותה. "אבל בתנאי שתבטיחי לי, בלי התרוצצויות עם חרב עץ לעת לילה. את צריכה ללכת לישון בזמן."

"אבל, אבל הייתי אמיצה!"

"כן?" הוא מרים גבה בחיוך מתריס. "ואומץ מה הוא? לשוש אלי קרב או להרים דגל לבן?"

היא נאנחת, כמה שטויות הוא מדבר, אבא שלה. "בסדר, בסדר. מבטיחה."

אבא לוקח נשימה עמוקה, ואז מתחיל את הסיפור שהיא שמעה כבר לא פעם.

"הצ'ישיקו היו עם נוודי אי אז, אבל לפני יובלות הם עייפו מהנדודים וקנו להם שביתה בפאתי היער הגדול בעולם. הם הקימו להם כפר קטן, ואת הכפר חצה נהר ארוך-ארוך שנקרא צ'יש – כי איפה שיש מים, הם אמרו, יש חיים. הצ'יש המשיך למעבה היער, ובמרחק חצי יום הליכה מן הכפר הוא נשפך לאגם הצלול והבהיר ביותר שראית מימייך. ושם, באגם, שכנה מפלצת."

היא לא יודעת מה זה יובלות או שביתה אבל היא לא מפריעה לאבא. היא אף פעם לא מפריעה לו – היא כבר יודעת את הסיפור בעל פה בלבה, אז מה חשוב הנוסח?

"המפלצת הייתה עצומה בגודלה, היו לה שש רגליים עם כפות רכות וזנב ארוך וחלקלק שהתחיל עבה בבסיסו והלך ונעשה דק לקראת הקצה. היה לה שיער ארוך, סתור ושחור על ראשה ועשרות עיניים מפוזרות על פניה, ובין שפתיים דקות וחתומות היא הסתירה מערכת שיניים משוננות, כל שן גדולה יותר מהראש שלך. והיה לה שריון על גבה, כמו של צב, ועל השריון גדלו טחב ונופר וערמוני מים. המפלצת שמרה על המערה באגם – ובתוכה ענברי החיים."

ייתכן שאבא רץ מדי; לפני המפלצת, הכפר. הכפר של הצ'ישיקו היה תפזורת של אוהלי מגורים מעור וכמה בקתות עץ, חצרות פתוחות עם תרנגולות הודו וכבשים, בורות אחסון ובורות אש. האדמה הייתה טובה לחקלאות, והם גידלו תירס סגול ותפוח אדמה ובטטה. באמצע הכפר היה אוהל רחב מימדים, ובמרכזו מבער גדול של קטורת התמיד, שהייתה מרחיקה רוחות רעות וחולי. האש הקדושה שהזינה את הקטורת לעולם לא הייתה מאבדת שליטה או מתקוממת כנגד אנשי הכפר, ולכן הנוהג היה להסתייע בה בכל היבטי החיים; היו מעבירים אותה ממקום למקום וממלאים בה את בורות הבישול ואת המדורות בחזיתות הבתים במקום לחכך עצים או אבני צור.

חורף אחד דעכה האש וקטורת התמיד כבתה. בתוך ימים בודדים מגפה כילתה מחצית מהכפר על אנשיו ועל חיות המשק שלו. היבול המועט שהחזיק מעמד לא הספיק כדי להזין את הנותרים, ורבים גוועו ברעב.

מאז כל ילד בכפר ידע לספר שבכל עת מופקדים על האוהל שני שומרים וכוהנת, ושאספקה קבועה של ענברי חיים מוכרחה להזין את האש ודרכה את הקטורת ואת הכפר כולו. מאז, מדי שנה כשהחרציות נעלמו והבלוט האחרון נפל מעץ האורן, משלחת של צעירים אמיצים שהגיעו לפרקם הייתה עושה את דרכה אל משכנה של המפלצת. ומדי שנה, כשפתותי שלג ראשונים היו נושרים מן השמיים ומכסים את הקרקע בשכבה דקה, היו אנשי הכפר מתכנסים בחגיגת האבל המסורתית – חגיגה על עוד עונה שתעבור בשלום, ואבל על מי מהצעירים שלא ישוב מהאגם. הענברים החדשים היו מצטרפים לבעירה של הענברים הישנים בתוך אוהל הקטורת ומשמרים את האש בחיים. וגם את הכפר.

האם לא ניסו לקטול את המפלצת מעולם? ניסו, בוודאי, אבל גם האיתנים שבצ'ישיקו לא יכלו לכוחה. אולם המשימה שהוטלה על חברי המשלחת לא הייתה לנופף בחרבותיהם אלא לחמוק לתוך המערה ובחזרה. אז הייתה השלמת המשימה מובטחת. בדרך חזרה אל הכפר הם היו אוספים את הפצועים וקוברים את המתים, או לפחות את מה שנשאר מהם, ונושאים תפילה קצרה למנוחתם.

באותה השנה היו חברי המשלחת עשויים ללא חת כולם, עד האחרון שבהם. ואז עברו יומיים מאז יצאו לדרך, ושלושה ימים, וארבעה, ואף אחד לא שב.

"אין ברירה אחרת. אנחנו יוצאים לקטול את המפלצת," אמר אחד מחברי המשלחת השנייה שקמה. אמרו עליהם, אלו אמיצים מכולם. אבל גם הם לא חזרו.

"זה לא יכול להימשך ככה," אמר אחד מחכמי הכפר כשהתאספו כדי לדון בבעיה. חמישה מהם ישבו בחצי גורן על שטיח עגול בפתח האוהל של זקנת הכפר; היא ישבה מולם. "זו מלכודת מוות. אם תקום עוד משלחת של גיבורים, היא לא תשוב מהאגם."

"עלינו להיערך לעונה מורכבת," אמרה אחרת, שיערה הכסוף בוהק כנגד השמש השוקעת. "איני יודעת כמה זמן עוד נותר לאש. נצמצם את השימוש, מה עוד אפשר לעשות?"

"וכמה זמן זה ייתן לנו עד שנקפא למוות?" הראשון שאל בשלווה נעימה וליטף את זקנו הארוך.

"אפשר לוותר על הקטורת לעת עתה, ולתעל את האש לשאר הצרכים," מישהו הציע בהססנות מה.

"זה חילול קודש," אחת החכמות נחרדה. "בפעם הקודמת שהקטורת לא דלקה הכפר כמעט אבד."

האיש שהציע את הרעיון החריג היה צעיר באופן ניכר מהשאר. הוא הפנה את מבטו אל האחרים ואמר, "בפעם הקודמת שהקטורת לא דלקה, האש לא דלקה איתה. לכן הכפר כמעט אבד. אם נכבה את הקטורת לימים ספורים עד שיימצא פתרון, אולי יתאפשר לנו לשרוד עד אז."

"נותרו לנו כמה ימים בכל מקרה, לא כך?"

"אבל אם אנחנו רוצים לחסוך איפה שאפשר- "

"הקטורת היא לא 'איפה שאפשר'. נתפור בגדים חמים יותר החורף, נפשוט עוד עורות, נשפר את הבידוד באוהלים."

"או שלא נבשל את הדגים מהנהר."

"זו הדרך להבטיח מגפה. מה עם הלפידים?"

"הימים השמשיים חלפו. ללא האור שהאש מספקת, היבולים ימותו. אין ברירה אלא לצמצם את השימוש באש, אבל אי אפשר לפגוע בחקלאות."

"נקציב את המזון. נשמור את השאר."

"תחשבו איפה אפשר להקל. האש מרתיעה חיות רעות וסכנה, אי אפשר לשרוד בלי הגנה."

"הימים מתקררים," הזקנה אמרה, קולה מאוזן ורך, והחכמים שקטו. היא ישבה בפתח האוהל, שיערה הלבן והמלא גולש במורד כתפיה ועיניה החלביות נשואות מעלה. "הכפר לא יעמוד בחורף ללא אש. כל ההצעות ראויות והן יישקלו בהתאם לנסיבות, אבל אינכם דנים בפתרון, אלא בדרכים לדחות את הקץ. הרי נתכנסנו כדי לטפל בשורש העניין."

בבת אחת הזדקפו החכמים למשמע צעדים קרבים במורד השביל. הם היו כבדים ובעלי מקצב לא אחיד, ולא היה אדם בכפר שלא זיהה אותם.

"אני אלך," אמר החיגר בקול צרוד כשנעצר מול האסיפה. "אני אלך. לבד."

"לשם מה?" שאלה החכמה כסופת השיער. "הרי היא תהרוג אותך מיד."

"נו, אמרנו שלא נשלח עוד גיבורים, אולי מוטב באמת לשלוח אותך," התפלפל המזוקן.

החיגר גיחך והפנה את מבטו אל הזקנה. "הרי אין לכם פתרון אחר, נכון? מה יש לכם להפסיד?"

"את חייך, ילדי," זו ענתה.

"את חיי הרי נפסיד גם אם לא נזין את האש בענבר. תנו לי הזדמנות. שלושה ימים. רק שלושה ימים כדי להציל את הכפר."

הנשים משחו אותו בשמן ותלו קמעות על צווארו, הן כיסו את חזהו ואת גבו ביריעת עור עבה בתקווה לשמור מכל כיוון על לבו שאבד כבר שנתיים קודם באותו מסע אל האגם.

"תחזור אלינו," ביקשה אחותו וחיבקה אותו חזק. "עם ענבר או בלעדיו."

הגברים ציידו אותו בחרב ונדן וטמנו גם פגיונות קצרים לאורך הרצועה של תיק צידה שנשא על כתפו החסונה.

הם נשאו תפילה קצרה לשלומו כשהלך.

האוויר היה לח והאדמה יבשה, והיער געש בקולות של חיים. האדום והזהוב של הסתיו עוד לא פינו את מקומם לטרי ולרענן, אבל הפירות והפרחים כבר נעלמו. המהום הדבורים ושריקת הציפורים נשמעו באוויר, פכפוך עדין מהנחל. זרדים ועלים כחכחו כשרמס אותם תחת כפות רגליו. הנהר הזורם מתווה את הדרך הפשוטה ביותר, הגברים אמרו, חצי יום הליכה עד לאגם. אבל חצי יום הליכה בשבילם לא היה חצי יום הליכה בשבילו מן הסתם, והוא נאלץ לעצור בדרך מדי פעם. הוא מצא מאורה קטנה כשהשמש כבר הייתה נחושה בדרכה ארצה, ושם החליט לחנות למשך הלילה. פנים המאורה היה אוורירי וקריר, והוא אכל בצמצום מהצידה ששלחו עמו ואז נשכב ונרדם. לפנות בוקר צליל של טפטוף קל העיר אותו, מלווה בריח אדמתי ונוכח. הוא הביט אל הנהר, ולאורכו אנשים טובים פסעו בסך, דמויות שקופות למחצה של זיכרון שהיה ואינו. אם בראשו היה המחזה או לא, לא ידע לומר. הוא אסף את עצמו ויצא שוב לדרך, והדמויות התנדפו בינתיים.

והנה, יום חמים עלה, והוא חשב על אנשי הכפר. החורף מאחר לבוא; ניתנה לו הזדמנות אמיתית ועליו לקחת אותה.

עוד לפני שמצא את האגם, היה ברור שהוא הגיע ליעד. חלקי גפיים היו פזורים בכל עבר ופלג גופו העליון של אחד מחברי המשלחת הושלך בצד הדרך, ולא נותר עוד מקום לספק באשר לגורלם. והריח, ריח חמוץ, לא, רקוב וגופרתי. כשהוא פילס את דרכו בין השיחים והאגם נגלה במרחק נגיעה כמעט, הוא ראה את הדם עוד ספוג באדמה פה ושם – אבל המים היו צלולים. כשהתקרב לפגוש את בבואתו ראה רק את פניהם של אחיו הגדולים משתקפים אליו חזרה. הם מתו פה יחד, והוא, הוא שנולד עם רגל פגומה, מעולם לא יועד להמשיך את דרכם. והנה הוא כאן. "יש לך הזדמנות להצליח איפה שנכשלנו," הם אמרו לו.

הוא נשא את מבטו אל על. השמיים החלו לדעוך תחת מעטה של עננים, וקרן שמש מפתיעה שטפה לרגע את עיניו באור כה חד שהוא נדרש למצמץ. ואז היא הייתה שם, בפתח המערה. היא הייתה גדולה יותר מכפי שתיאר לעצמו, צבעה אפור מחליא והשריון על גבה מבריק בשמש המהוססת. הוא שלף את חרבו מהנדן בתנועה קהה ואיטית ולקח שלושה צעדים אחורה. המפלצת נחרה והחלה לפעור את פיה כדי לשאוג, לרשוף, לנגוס, הוא לא ידע.

"רגע!"

המפלצת עצרה.

"רגע," חזר הפיסח והשליך את חרבו. "רגע." הוא אמר ונשא את ידיו באוויר, וירד לאט על ברכיו. "לא הגעתי הנה כדי להילחם בך. אני צריך ענברי חיים מהמערה." הוא עצם את עיניו בכוח. "הכפר שלי תלוי בכך. אם תחוסי על חיי, הם יחיו. ואם לא אשוב, את דנה גם אותם. תחוסי עלינו. בבקשה."

רגע עבר, ועוד רגע. כשהוא פקח חזרה את עיניו הוא גילה שהוא עוד חי.

הוא התרומם לאט על רגליו, וצעד את שלושת הצעדים חזרה אל שפת האגם. המפלצת הפנתה אליו את גבה ועשתה את דרכה אל המערה. הוא לקח נשימה עמוקה ופסע צעד אחד לתוך המים – הם היו קפואים, כמו אלפי שיניים קטנטנות שננעצות בבשר. עוד צעד קטן, ועוד אחד. המערה לא הייתה רחוקה, אבל הקרקע תחת רגליו הייתה מבולבלת ולא אחידה. עד שנכנס למערה כבר היה שקוע במים עד המותן וכשל ונפל לא פעם. הוא הספיק לראות את השריון של המפלצת מופנה אליו כשטיפסה רגל אחר רגל אל רצועה פנימית של יבשה – ורגליה השתנו. כשעבר מבטו במעלה גופה כבר לא הייתה עוד מפלצת כי אם אישה, שיערה הכהה גולש עד ירכיה.

"את…" גמגם הפיסח כשהסתובבה אליו, ומבטו מטייל על גופה.

היא הייתה ערומה ויפהפיה, בטנה עגלגלה וחלקה וחמוקיה מלאים, שדיה תפוחים ואצות ופרחי ערמון המים שזורים בשיערה. את צווארה חבקה לולאת כסף צרה והדוקה, וצלקות, צלקות ישנות בהקו מעל צלעותיה ולאורך גבה וממפשעתה עד ירכה.

"אני," הסכימה האישה היפה. היא הייתה יבשה ברובה, רק קרסוליה וכפות רגליה נרטבו באגם, ובכל זאת חזרה על עקביה והתקרבה אליו. "לפני שנים רבות הוטלה עליי קללה," אמרה והובילה אותו אחריה. פניה היו ריקות מרגש, עיניה גדולות וענבריות בצבען. "מאז, תחת האור בחוץ אני הופכת למפלצת."

היא עזרה לו לטפס אל היבשה, וטיפות המים נצנצו על עורה מרגליה ועד בטנה התחתונה. הוא השעין את ידיו על קיר המערה וניסה להסדיר את נשימתו. מגוריה היו צנועים; בור אש, אוסף של בדים ועורות מפוזרים על האדמה כמיטה, כמה חלוקי נחל מסודרים בשורה. אדרות וקליפות אגוזים מארוחה ישנה.

"אור השמש?" שאל.

"כן."

"והירח?"

היא המהמה. "רק כאן בצלה של המערה אני יכולה להיות עצמי שוב."

כשהדליקה מדורה קטנה הוא שאל, "והאור מהאש?"

"לא. זה בסדר," היא קרבה אליו. "תשכב, תנוח. השמש תכף תרד ועוד יש לך דרך ארוכה עד הכפר." היא הסירה ממנו את הרצועה של התיק, והוא הביט בה בתמיהה. "בינתיים תתייבש, תתחמם במדורה. מחר תעזוב עם ענברי החיים. אין לי כוונה לפגוע בך."

"ובאחיי?" הוא שאל בשקט.

היא השתהתה. "אין לי כוונה לפגוע באף אחד, זאת האמת. אבל כשתוקפים אותך, אתה מתגונן. גם אם הם לא יכולים להרוג אותך."

"הם לא?"

"לא. אי אפשר להרוג אותי כשאני מפלצת."

כשהניחה את התיק והזדקפה חזרה הוא לקח את ידיה בעדינות בידיו. "וכשאת אישה?" הוא שאל בחיוך קטן.

היא בחנה את פניו. "אפשר." כשקירב את ידיה אליו היא הסירה את יריעת העור שהגנה על לבו ועזרה לו לפשוט את בגדיו, ואז הוא הצמיד אותה אליו ונישק את שפתיה ואת גופה.

על קירות המערה ריקדו צלליותיהם עם הלהבות, וקולותיהם הדהדו בחלל. היא השכיבה אותו על מיטתה ופערה את רגליה סביבו, וגופה היה רך וחם, ומתוק כמו מי האגם.

"לכל קללה יש דרך לשבור אותה," אמר הפיסח אחר כך. גופו נח על הקרקע כששיערה השחור של האישה מתנחשל סביבו ועוטף אותו כמו גולם של פרפר, ושאר גופה מוטל מעליו. "איך שוברים את שלך?"

היא זעה קלות בזרועותיו והניחה זוג אצבעות בשקע בין עצמות הבריח שלה. "אתה רואה את זה?" שאלה וגירדה בקצה הציפורן את לולאת הכסף שענדה. "אם תשבור את הקולר, תשבור את הקללה."

"למה את לא שוברת אותו?" הפיסח שאל.

היא הנידה בראשה. "זו לא יכולה להיות אני."

"זה יכול להיות אני," הוא פירש בקול את המשתמע, וכשהיא הנהנה חיוך זהיר וראשון הפציע על פניה.

"בכל לילה הייתי שוכבת כאן ומבכה את גורלי. לא הלילה," היא אמרה בשקט ונשקה לו.

הוא עטף אותה בזרועותיו והוביל אותה חזרה אל אושר שמיימי קצר מועד, ואז אל השינה.

ניצנים ראשונים של שחר העירו את הפיסח, והוא חמק בשקט מבליל הבדים והעורות שהאישה המפלצת נמנמה בתוכם. המדורה כבר גוועה ובמקומה נותר רק אפר, אבל השמש האירה גם את פנים המערה באור חיוור של בוקר מוקדם. הוא הציץ לכיוון דמותה של המפלצת, אבל היא נותרה אישה בדיוק כפי שהייתה בליל אמש – עד שתצא מהמערה ותישטף ישירות באור השמש העולה. הוא לבש את בגדיו שיבשו ואסף את תיק הצידה שלו, ורק אז צלע חזרה למיטתה. את הענברים ימצא אחר כך.

כשכרע על ברכיו היא פקחה את עיניה ומצמצה אליו. בידו הוא אחז בפגיון, והיא הניחה לעיניה להיעצם כשהוא השחיל אותו מתחת לקולר. ואז הוא החליק את קצה הלהב מטה כנגד עורה, לאט, לאט, ונעצר בין

שדיה. כשנעץ אותו עמוק בלבה היא אמרה רק מילה אחת: "למה?"

הוא הסיט את שיערה מאחורי אוזנה בעדינות. "אני מצטער. אני לא יכול לוותר על הזדמנות לקטול את המפלצת."

הוא ערסל את ראשה כשהדמעות מילאו את עיניה וגלשו במורד לחייה הרכות, וליטף את שיערה בזמן שהחיים הלכו ועזבו אותה. קלינק. קלינק-קלינק. הפיסח השפיל את מבטו בבלבול אל מקור הרעש תחתם. כשנשרה עוד דמעה מעורה היא התקשתה לכדי ענבר, והצטלצלה כנגד הקרקע שפגשה בה. קלינק. עוד דמעה, עוד ענבר. ואז זה נגמר.

הפיסח לא היה עוד פיסח, כי אם הגיבור שקטל את המפלצת; וענברי החיים יבטיחו עוד עונה שתעבור בשלום, בפעם האחרונה. לא היו עוד דמעות, ולא הייתה עוד אישה, ולא הייתה עוד מפלצת באגם.

"הסיפור הזה הוא על פחדנות, לא על אומץ," אומר אבא. אבל מבתו הוא חוסך את החלקים הגרפיים שלא נועדו לאוזניה של ילדה, כמובן.

במקום הוא מספר לה, "הפיסח לא חשב פעמיים ושבר בפגיונו את הקולר לצווארה. אבל בלי הדמעות שבכתה האישה המקוללת לא יהיו עוד ענברי חיים, ומה יהיה על הכפר? ואז, לראשונה אי פעם בכתה האישה דמעות של אושר, ומאותן דמעות אחרונות נוצרו ענברי נצח, והם ממשיכים להזין את הקטורת ואת כפר הצ'ישיקו עד עצם היום הזה."

בלילה, אחרי שאבא מכסה בשמיכה, נותן נשיקה וסוגר את הדלת, היא קמה בגניבה ומציצה מתחת למיטה ובתוך הארון. לא כי היא פחדנית, אלא כי היא אמיצה. אבל היא לא מוצאת עיני ענבר מביטות בה חזרה בשום מקום, אז באכזבת מה היא חוזרת למיטה. כשהשינה אוספת אותה היא חולמת שהאישה המפלצת מטילה ביצה ושמהביצה בוקעת ילדה מפלצת קטנה, ושאבא תולש את הקולר מצווארה ולוקח אותה איתו הביתה.