בין הגלוי לנסתר המיסטיקה בשירתו של אהרן צייטלין

– מאת עופר חן –

מעטים היוצרים בספרות העברית והיידית במאה העשרים שהעמידו במרכז יצירתם את שאלת המסתורין בעקביות ובעומק של אהרן צייטלין.

לעומת אחרים, שהעמיקו בהיבטים השונים של משבר הערכים ב'עידן מפנה המאה', וביתר שאת בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, צייטלין הרבה לעסוק בשאלות היסוד והקמאיות של הקיום האנושי, כגון מהו האדם? מה טיב היחסים שבין הגוף לנפש? האם המוות הוא סיומם של החיים או מעבר לממד אחר של הקיום? או לחילופין, האם מאחורי עולם התופעות מסתתר רובד עמוק יותר של משמעות?

שאלות אלו אינן רק אחד מנושאיה של יצירתו אלא הן הציר העומד במרכז יצירתו הפואטית וההגותית.

לפיכך אין לראות במוטיבים המיסטיים השזורים בשירתו פרפראות ספרותיות בלבד, אלא ביטוי לדרך שבה קורא המשורר את המציאות. במילים אחרות, שירתו של צייטלין אינה מבקשת לתאר את המסתורין כשלעצמו, אלא לחשוף את המימד הנסתר של הקיום; העולם הנראה איננו בעיניו חזות הכול, אלא ביטוי חלקי, לקוי ושברירי של מציאות רחבה ועמוקה יותר. מכאן, שתפקידה של השירה איננו לברוא עולם חלופי, אלא לגלות אותם רבדים סמויים הנסתרים מאחורי פני הדברים.

ייחודו של אהרן צייטלין (1973-1898) כמשורר, מחזאי והוגה נעוץ במידה רבה במרחב התרבותי והרוחני שבו צמח, בית אביו, הלל צייטלין, מן ההוגים המיסטיים הבולטים בראשית המאה העשרים. שם נפגשו החסידות והקבלה עם הספרות העברית החדשה, הפילוסופיה האירופית והחיפוש הרוחני המודרני.

מתוך כך גדל אהרן צייטלין במרחב תרבותי ורעיוני כפול: מחד גיסא, הוא הכיר היטב את המסורת החסידית והקבלית, הכיר את עולם המושגים והסמלים שלה, ומאידך גיסא נחשף מקרוב להגות המודרנית, על ספקותיה, משבריה ותמורותיה האינטלקטואליות.

אולם, במקום לבחור באחד משני העולמות, יצירתו מבטאת ניסיון נדיר לעצב מילון מושגים שיכיל, בעת ובעונה אחת, הן את מורשת המיסטיקה היהודית והן את תודעת משבר הערכים, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

פרוץ המלחמה מצא את אהרן צייטלין בניו-יורק, אליה הגיע שבועות אחדים קודם לכן לרגל העלאת מחזהו אסתרקה בתיאטרון היידי. לעובדה זו נודעת משמעות סימבולית עמוקה.

המחזה עסק בדמותה האגדית של אסתרקה, אהובתו היהודייה של קז'ימייז' הגדול, ובראשית התפתחותה של הקהילה היהודית בפולין.[1] אירוניה היסטורית-טרגית כרוכה בעובדה שאותה העת שצייטלין ביקש להחיות על הבמה את ראשיתו המיתית של הקיום היהודי בפולין, החל באותה שעה תהליך חורבנו של אותו עולם עצמו.

הוא יצא לאמריקה כדי לעסוק בזיכרון ההיסטורי של יהדות פולין, אך בתוך שנים ספורות הפך זיכרון זה עצמו לעדות על עולם שנכחד כמעט כליל.

העובדה שצייטלין לא שב לפולין הצילה את חייו, שעמדו מאותה עת בצל זיכרון, אובדן וגעגוע מתמיד לעולם שהיה ואיננו. לא רק אביו, בני משפחתו וקהילתו נספו בשואה, אלא גם המרחב התרבותי והרוחני שעיצב את זהותו. לכן חורבן יהדות פולין לא נתפס בעיניו כאסון היסטורי בלבד אלא כקרע תודעתי במציאות חייו. מכאן ואילך הפכה שאלת היחסים שבין עולם החיים לעולם המתים; בין הזיכרון להיעדר; בין זמן ארצי לממדי קיום אחרים, לאחד הצירים המרכזיים ביצירתו. רבים משיריו המאוחרים מטשטשים את הגבולות בין הממדים השונים, ומעידים כי לדידו של המשורר, למרות חורבן יהדות אירופה לא נותק הקשר בין העבר להווה. נמצא, אפוא, כי הפנייה למיסטיקה צמחה מתוך חוויית האובדן, אך לא כמנוסה מהמציאות העגומה אלא מתוך ניסיון למצוא משמעות בעולם שאחרי אושוויץ.

אם כן, ההתייחסות לשירתו של צייטלין כשירה דתית או מיסטית בלבד אינה מקיפה את מלוא משמעותה. אצל צייטלין המיסטיקה איננה יעד החיפוש אלא נקודת המוצא שלו. הוא איננו תוהה האם קיים ממד נסתר מעבר למציאות הנראית, אלא מביט בעולם מתוך הנחה א-פריורית שהנסתר כבר נוכח בו.

במובן זה קרובה תפיסתו לתורת האימננציה החסידית, הרואה בנוכחות האלוהית יסוד הטמון בכל רובדי ההוויה. ברוח הקריאה החסידית לאמירה הזוהרית 'לית אתר פנוי מיניה', העולם איננו מציאות אוטונומית ונפרדת מן האלוהי, אלא גילוי חלקי וחסר של אחדות עמוקה הגנוזה מאחורי עולם התופעות.[2]

שירה, מבחינתו של צייטלין, היא אחד האמצעים המרכזיים לחשיפת אותה אחדות. כשם שהמיסטיקן מבקש להתעלות מעל למציאות החושית ולהשתלב במוחלט, כך מבקש המשורר לגלות את המימד הסמוי הגנוז בתוך העולם הגלוי. תפיסה זו מקבלת ביטוי מובהק בשירו 'טופס' (מתוך אסופת שיריו: רוח ממצולה: שירים ופואמות, תל אביב תשל"ה): 'אָנוּ כֻּלָּנוּ – / אַבְנֵי-חָצָץ, בְּנֵי-אִישׁ, שִׁבְרֵי-זְכוּכִית בַּחַמָּה, גַּל-אֵפֶר, / חֲתוּלִים, אִילָנוֹת – / צִיּוּרִים אָנוּ / לְגוּפוֹ שֶׁל סֵפֶר'.

נמצא אפוא כי העולם נמשל לספר, והאדם, החי והדומם אינם אלא תמונות המופיעות בעמודיו. אולם מאחורי עולם התמונות – או התופעות – מסתתר רובד אחר של מציאות; רובד אחדותי ומוחלט שבו 'אֵין עוֹד תְּמוּנוֹת, רַק הָעֶצֶם'. חתירתו של צייטלין איננה אפוא אל ריבוי התופעות אלא אל אותה אחדות ראשונית שממנה נאצלות התופעות ואליה הן שבות.

מתוך ראייה רב-ממדית של המציאות מתפתחת הבנה חדשה למהות האדם. לשיטתו של צייטלין האדם איננו ישות תחומה בגבולות של זמן ומקום אלא ישות רב-ממדית ורב-שכבתית, של זיכרונות, מחשבות, כמיהות וייחולים, החורגת מממדים של גוף וזמן. מתוך הבנה זו מתבהרת מהות המיסטיקה של צייטלין כפי שבאה לביטוי למשל בשירו 'עולמות': 'נִשְׂרַף עָלַי עוֹלָמִי, / וּבָעוֹלָם אַחֵר, עַל אִי / אֲשֶׁר מַנְהֵטְן שְׁמוֹ, אֶשְׁכֹּן, / אַהֲרֹן שֵׁנִי, תּוֹהֶה נִשְׁקָף אֶל הָרִאשׁוֹן'. המשורר אומנם חי בניו-יורק שלאחר מלחמת העולם אך בנפשו גנוז 'אהרון אחר', ממקום אחר וזמן אחר; אין מדובר רק בזיכרון פסיכולוגי של עולם שאבד. הפיצול בין שני ה'אהרונים' מבטא תפיסת מציאות שלפיה העבר איננו חדל להתקיים עם חלוף הזמן. ורשה החרבה ומנהטן של ההווה מתקיימות בעת ובעונה אחת במרחב תודעתי אחד. החיים והמתים, הזיכרון והנוכחות, העבר וההווה – אינם מופרדים בקווי גבול חדים, אלא נשזרים זה בזה בתוך אחדות עמוקה יותר של קיום.[3]

אולם יהיה זה פשטני לראות במיסטיקה של צייטלין רק המשך של מסורת הקבלה או של עיסוקיו הפרה-פסיכולוגיים. קריאתו המיסטית במציאות היא בבחינת תגובה, או אפילו מענה קיומי, למציאות חייו בתקופה שלאחר השואה. במילים אחרות, צייטלין לא פנה למיסטיקה מתוך נטייה תיאורטית אלא מתוך צורך קיומי-אישי, שנעוץ בחוסר יכולתו להשלים עם אובדנם של מחוזות ילדותו הרוחניים והממשיים, כאשר ראיית העולם המיסטית העניקה לו את האפשרות לאחות את הקרע שבין עבר להווה, בין ורשה לניו-יורק. במילים אחרות, המיסטיקה הפואטית של צייטלין איננה בריחה מהמציאות הקונקרטית, אלא ניסיון לצקת תוכן ומשמעות לחוויית ההעדר.

חשיבותה של יצירתו הפואטית של אהרן צייטלין איננה נעוצה רק בשימוש שעשה במושגים ובדימויים מן המיסטיקה היהודית, אלא באופן שבו עיצב אותם כמענה קיומי למשברי האדם המודרני. שאלת הבדידות, משמעות הסבל, נוכחותו של הרוע והאפשרות לשמר אופק של תקווה בעולם שלאחר אושוויץ – כל אלה מקבלים בשירתו ניסוח חדש באמצעות שפתה של המיסטיקה.

אולם, מיסטיקה זו איננה שריד של עולם דתי שנעלם ואף לא מפלט מן המציאות המייסרת, אלא ניסיון להרחיב את גבולות התודעה האנושית ולהשיב עומק מטפיזי לעולם שאיבד את ודאויותיו. בכך יצר צייטלין פואטיקה ייחודית המשלבת בין מורשתה הרוחנית של היהדות לבין חרדותיו של האדם המודרני, בין זיכרון החורבן לבין הכמיהה לנצח, ובין ההכרה בשבר לבין הסירוב לראות בו את המילה האחרונה.

משום כך, אין שירתו רק עדות לעולם שאבד, אלא גם ניסיון מתמשך לגשר בין הזמן לנצח, בין הזיכרון לנוכחות ובין האדם לבין המסתורין המקיף את קיומו.

יצירתו ממשיכה להזכיר כי גם בעידן שבו נדמה שההיסטוריה, הפוליטיקה והמדע מספקים את כל התשובות, מוסיפות להתקיים השאלות העתיקות של הנשמה, הזיכרון והמשמעות – שאלות ששירתו של צייטלין מעניקה להן קול ייחודי ועוצמתי.

[1] השוו, ש"י עגנון, 'הלב והעיניים', אלו ואלו, ירושלים ותל-אביב תשנ"ז, עמ' 294-293.

[2] ראו מאמרי, 'הקיבוץ הדתי: בין מיסטיקה להלכה', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כו (תרפ"א), עמ' 432-430.

[3] דומה כי תפיסת הזמן העולה משירתו של צייטלין מוצאת הד מסוים גם באסופת השירים ירושה של קרן אלקלעי-גוט. בדומה לצייטלין, גם אצל אלקלעי-גוט העבר איננו נחתם והופך לזיכרון בלבד, אלא מוסיף לפעול בתוך ההווה ככוח חי ומעצב. אם אצל צייטלין החיים והמתים מתקיימים במרחב מטפיזי משותף, הרי שאצל אלקלעי-גוט העבר מוסיף לנכוח בלשון, בגוף ובתודעה גם כאשר מקורותיו ההיסטוריים הולכים ומתרחקים. בשני המקרים הזמן איננו נתפס כרצף ליניארי של רגעים חולפים, אלא כמרחב שבו זיכרון והיעדר, עבר והווה, נוכחות והסתלקות מתקיימים בעת ובעונה אחת. עם זאת, בעוד שתפיסה זו נשענת אצל צייטלין על יסודות מיסטיים וקבליים, אצל אלקלעי-גוט היא צומחת מתוך תודעת הדור השני לשואה ומן החוויה של הירושה בין-דורית. ראו, הנ"ל, ירושה: ספר שירים דו-לשוני – יידיש-עברית, תל-אביב תשע"ח.