מבוא

במכלול סיפורים עכשוויים ניתן לזהות מגמה משותפת שאינה מתמצה בייצוג של “עולמות אבסורדיים”, אלא במבנה עמוק יותר: האי־רציונליות אינה מופיעה כהפרה של סדר קיים, אלא כתוצאה של הפעלת סדר זה עד לקצה, עד אבסורד. או לחלופין—כקריסה של תנאי היסוד המאפשרים סדר כלשהו. בשני המקרים מדובר באי־רציונליות מבנית: לא כאנומליה, אלא כתוצר של לוגיקה פנימית עקבית.

במבט כולל על הסיפורים נפרשת תנועה אחת מתמשכת: התערערות של ההיגיון כמשענת בלעדית להבנת העולם, ופתיחה של ההוויה כמשהו שאינו ניתן לצמצום מלא לסיבתיות, תכנון או שליטה. אין זו קריסה אל כאוס, אלא התרופפות של הוודאות המוקדמת, שלפיה העולם “מובן מאליו”. ההיגיון אינו נשלל, אלא חדל לשמש אופק יחיד של הופעת הדברים והבנתם.

המאמר מציע קריאה משווה בשבעה טקסטים (שניים מהם זוכים גם לפרשנות נרחבת, נפרדת בגיליון זה):, “תרז”, “המפלצת באגם, "צדקה", “זמן קפוא”, "רגע" “יקיצה”, “ממון”,  ומבקש להראות כיצד כל אחד מהם מנסח וריאציה אחרת של יחסי הגומלין בין רציונליות, מוסר, זמן, גוף ומערכת חברתית.

החוק כגורל חוזר: “תרז” (ארנינה קשתן)

ב“תרז” של ארנינה קשתן מתוארת מערכת סגורה של חוק מוסרי־חברתי – חוקי התנהגות נוקשים שולטים במרחב הביתי־נשי לכאורה, אך בפועל מתפקדים כמנגנון ענישה אלים. הסיפור אינו מציג מוסר כהסכמה חברתית פתוחה אלא כמשטר מוחלט, שבו חריגה מן הכללים אינה בגדר עבירה נקודתית אלא הפרה של סדר קיומי שלם.

האי־רציונליות בסיפור אינה נובעת מהיעדר חוק, אלא דווקא מהחלת חוק מוחלט מדי. הקירות הלבנים, הכתמים האדומים החוזרים והניסיון המתמיד להסתיר את “האסור” יוצרים מערכת שבה העבר אינו נמחק אלא נרשם מחדש שוב ושוב. הכתם אינו אירוע אלא עדות מצטברת, מעין ארכיון של הפרות חוזרות.

הסיפור פועל אפוא על פי היגיון מחזורי: כל ניסיון להסתיר או לתקן את החריגה מוביל לחזרתה. כך נוצרת טרגדיה ידועה מראש, שבה הדמויות פועלות בתוך מערכת שהן מכירות היטב, ובכל זאת אינן מסוגלות להיחלץ ממנה. אין כאן הפתעה אלא הידרשות מחודשת לאותו כשל.

במובן זה, “תרז” מייצג מודל של אי־רציונליות המבוססת על מחזוריות כפויה של חוק מוסרי שאיבד את גמישותו, והפך למנגנון של חזרה בלתי פוסקת על אותו אירוע עצמו.

אלימות, אחרוּת והצלה כפרדוקס: “המפלצת באגם” (נעמה ציבן)

ב“המפלצת באגם” האי־רציונלי מופיע לראשונה לא מתוך הסדר החברתי אלא כחריגה שמארגנת אותו מבחוץ. “המפלצת” איננה רק ישות מיתית ואלגורית; היא צורת הופעה של מה שהקהילה אינה מצליחה לשאת בתוכה, ולכן משליכה החוצה. הקהילה מייצרת “אחר מוחלט” כדי לייצב את עצמה. אך דווקא ייצור זה חושף שהסדר הפנימי תלוי תמיד במה שהוא מדחיק החוצה.

הפיסח, המבקש להבין כיצד ניתן להציל את הכפר, נע בתוך מרחב שבו ההיגיון התכליתי (תכנון, פעולה, ניהול סיכון) מתנגש עם יסוד שאינו ניתן לפתרון, אלא רק לפרשנות מחודשת של עצם המצב: מהו האיום, ומהי מידת הלגיטימיות של האלימות המופעלת נגדו. בכך נוצר מודל שבו ההיגיון האינסטרומנטלי גובר על השאלה המוסרית.  המפלצת היא אפוא לא אובייקט אלא גבול: המקום שבו הידע מפסיק להיות אפקטיבי והופך לאמונה, פחד או מנגנון הקרבה.

במציאות זו פעולה אלימה או חריגה מוסרית מקבלת מסגור רציונלי־ניהולי: ההצדקה איננה נעשית באמצעות קריסה של ערכים, אלא באמצעות הרחבתם. ההיגיון הפנימי של הדמויות מבקש להציל את הכפר, לייצב את המערכת או למנוע סכנה עתידית, אך בפועל מייצר עיוות מוסרי עמוק.

אי־הרציונליות נובעת מפער בין תכלית מוצהרת לבין אמצעים קיצוניים מדי. ככל שהפעולה מוסברת יותר, כך היא נעשית בלתי־מובנת מבחינה מוסרית. זהו מודל של “רציונליות מצילת־עצמה” המגיעה לנקודת היפוך שבה ההצלה הופכת להרס.

רציונליות עודפת כמנגנון אבסורדי: “צדקה” (דידובסקי)

בסיפורו של דידו המציאות נפתחת אל אלגוריה ואל מיתוס. אמנם נדמה תחילה כי מדובר במפגש מקרי בין אדם המחפש כתובת לבין אדם אחר המציע את עזרתו. אך למעשה המציאות נפתחת כשער אל מנגנון מורכב של אמונה, כוח, הונאה, נאמנות והקרבה. מושגים שנדמים לנו כברורים – צדקה, חסד, חברות, קדושה – מאבדים את יציבותם. הקורא מוצא עצמו בתוך עולם שבו קשה להכריע מי הצדיק ומי החוטא, מי המקריב ומי המנצל. זהו סיפור המערער לא את חוקי הטבע אלא את חוקי המוסר הפשוטים שעליהם אנו מבקשים להישען.

ב“צדקה” מתקיימת מערכת דתית־כלכלית שבה מושג טרנסצנדנטי – חיי נצח – מתורגם למנגנון תפעולי. ההנחה הבלתי־אפשרית אינה נבחנת אלא הופכת לבסיס לפעולה רציונלית לחלוטין.