ישנם גיליונות נושא שדומה כי מלאכת עריכתם ברורה יחסית. כך, למשל גיליונות העוסקים בים, בילדות, בזקנה, באהבה, בהגירה או במלחמה וכד', מזמנים קשיים רבים של איכות, גיוון ואיזון, אך לפחות נדמה שאנו יודעים לזהות את נושאיהם. יצירה מספרת על מלחמה – או שאינה מספרת עליה. שיר עוסק בילדות – או שאינו עוסק בה. הגבולות אינם מוחלטים, אך הם קיימים.

גיליון שעניינו אי־רציונאליות מציב קושי מסוג אחר. לא רק מפני שקשה להכריע אילו יצירות מתאימות לו, אלא משום שהמושג עצמו חומק מן ההכרעה. למעשה, כמעט כל יצירת אמנות טובה נוגעת במידה כלשהי בגבול שבין רציונלי לאי־רציונאלי (לאמנות יש יחס כפול אל ההיגיון. היא זקוקה לצורה, בחירה ודיוק – כלומר למידה של רציונאליות. אך היא ניזונה גם מאסוציאציה, אינטואיציה, חלום ו"דילוג" שאינו ניתן לנימוק מלא), אך לא כל יצירה כזו ראויה דווקא לגיליון הזה. אי־רציונליות איננה רק נושא. היא דרך חשיבה, מצב נפשי, מנגנון חברתי, אסטרטגיה פוליטית, לעיתים גם מקור לנחמה, לדמיון וליצירה. היא אובייקט של התבוננות, אך גם עדשה שדרכה אנו קוראים.

כבר כאן מתגלה הפרדוקס: כיצד מפעילים שיקול דעת רציונלי כדי לבחור יצירות העוסקות במה שחורג מן הרציונאלי? כיצד משרטטים קריטריונים למה שמעצם טבעו מתנגד לקריטריונים? "ועדת העריכה" הופכת לנדנדה: היא נעה בין סדר לבין פתיחות, בין עקביות לבין אינטואיציה, בין הצורך להכריע לבין הידיעה שכל הכרעה מותירה משהו בחוץ.

אך מהי אי־רציונאליות?

הפיתוי הראשון הוא להרחיב את המושג עד אינסוף. הרי האדם אינו יצור רציונאלי בלבד. הוא אוהב, מתאבל, מקווה, חולם, מקנא, מאמין, יוצר. כל אלה אינם ניתנים לצמצום למשוואה לוגית. לכן יש צורך להבחין בין מופעים שונים של האי־רציונאלי.

מוכרת מכל אי־רציונאליות הפועלת במרחב הציבורי: אמונות שאינן נבדקות, תיאוריות קונספירציה, התבצרות בדעות, חרף ראיות סותרות, חשיבה מאגית המבקשת לזהות כוונת מכוון בכל צירוף מקרים. זוהי אי־רציונליות שיש בה לעיתים סכנה ממשית: היא סוגרת את הספק, מצמצמת את מורכבות המציאות ומציעה ודאות במקום שבו ראוי להישאר זהירים.

אך יש גם אי־רציונאליות מסוג אחר: אהבה שאינה "משתלמת", נאמנות שאין לה הצדקה תועלתנית, אמונה הנובעת מן הצורך במשמעות, השראה אמנותית, אינטואיציה, חלום, דמיון. אלו אינם בהכרח כשלים של החשיבה. לעיתים הם התנאים המאפשרים חיים אנושיים שיש בהם עומק, יצירה ותקווה.

בגיליון זה, בו ביקשנו לעסוק באי־רציונאליות, אנו נדרשים אפוא לא רק לבקר אותה, אלא גם להבין את כוח המשיכה שלה. מה היא מציעה? איזו פונקציה היא ממלאת? מדוע בני אדם שבים אליה שוב ושוב, גם בעידן של שפע מידע והתקדמות מדעית?

אי־ודאות איננה אי־רציונאליות

אחת ההבחנות החשובות שהתחדדו במהלך קריאת יצירות שונות היא ההבחנה בין ספק לבין אי־רציונאליות.

קיימת נטייה טבעית לראות בכל ערעור על ודאות ביטוי של אי־רציונליות. אולם הטלת ספק אינה חייבת להיות ויתור על התבונה; לעיתים הוא אחד מביטוייה העמוקים ביותר. ההכרה במגבלות הידיעה, ההיסוס, הנכונות לשנות עמדה לנוכח טיעון טוב יותר – כל אלה הם תנאים לחשיבה ביקורתית. דווקא מי שאומר "אינני יודע" אינו בהכרח נכנע לאי־רציונאלי. לעיתים הוא מתנגד לו.

מנגד, אי־רציונאליות מסוכנת מופיעה לעיתים במקום שבו הספק עצמו נחלש. כאשר דעה נעשית חומה. כאשר אמונה נעשית מקלט מפני כל אפשרות של תיקון וכאשר ההסבר המבוקש קודם לעובדות.

הספרות מיטיבה להאיר את אזורי הגבול הללו. היא מסוגלת להראות כיצד תקווה הופכת להכחשה, כיצד אמונה נעשית עיוורון, אך גם כיצד ספק מוגזם עלול להותיר את האדם ללא קרקע יציבה ואף לפעור בור תחת רגליו.

על מה היצירה מדברת – ובאיזה אופן היא חושבת

קושי נוסף מתעורר משום שאי־רציונאליות יכולה להופיע ביצירה בכמה רבדים שונים. יש יצירות שבהן האי־רציונאליות היא התוכן הגלוי: דמות הנשבית באובססיה, קהילה המאמינה בקונספירציה, אדם הנאחז בסימנים ובאותות. אך לעיתים הנושא המוצהר שגרתי לחלוטין, ואילו עצם צורת הכתיבה פועלת מתוך היגיון אחר. האסוציאציה החופשית, המעברים החדים, לוגיקת החלום, הסתירות שאינן נפתרות, השיבוש התחבירי, חזרתיות כפייתית, האבסורד – כל אלה עשויים להיות דרכים שבהן השפה עצמה חורגת מן ההיגיון.

יש שירים שאינם "על" אי־רציונאליות כלל, ובכל זאת נכתבים מתוכה. ומנגד, יש יצירות שמצהירות על הנושא במפורש, אך מטפלות בו באופן דידקטי, מסודר וצפוי, עד כדי כך שהן מותירות את הקורא מחוץ לחוויה. מכאן נובעת בעיית עריכה יסודית: האם אנו מחפשים יצירות העוסקות באי־רציונאליות, או יצירות המאפשרות לקורא לחוות את פעולתה?

שלושת מעגלי ההתאמה:

ניתן לבחון (ולדרג) את התאמתן של יצירות לגיליון כזה באמצעות שלושה מעגלים.

1. במעגל הפנימי מצויות היצירות שבהן האי־רציונאליות היא הכוח המארגן של הטקסט. הן עוסקות באמונה עיוורת, בדחף שאינו נשלט, בהתפוררות ההיגיון, בהתבצרות אידיאולוגית או בכוח המשיכה של המאגי והאבסורדי. הקורא חש מיד כי הוא נמצא בלב הנושא.
2. במעגל האמצעי נמצאות יצירות הבוחנות את הגבול. הן שואלות מהי ידיעה, היכן מסתיימת הביקורת ומתחילה ההכחשה, מתי תקווה נעשית אמונה ומתי אמונה נעשית ודאות. אלו יצירות מורכבות יותר, שאינן מספקות תשובות אלא משהות את הקורא באזורי הביניים.
3. במעגל החיצוני נמצאות יצירות שניתן לקשור אותן לנושא רק באמצעות מאמץ פרשני ניכר. לעיתים הן יצירות מצוינות, אך הקשר בינן לבין נושא הגיליון נותר מקרי או תלוי בהסבר חיצוני.

אין פירוש הדבר שיש לפסול כליל את המעגלים החיצוניים. לעיתים דווקא יצירה גבולית מעניקה לגיליון עומק ומונעת ממנו להפוך למונולוג. אך ככל שהחיבור דורש הצדקה ארוכה יותר מן היצירה עצמה, כך גובר החשש שהנושא הושת עליה מבחוץ. וכך, נשלחו לנו יצירות יפות שבחרנו להשאיר מחוץ לגיליון זה.

לעיתים נמצא את עצמנו בוחרים בטקסט שאינו החזק ביותר כשלעצמו, משום שהוא ממלא תפקיד הכרחי בתוך המארג הכולל. מאידך לעיתים נוותר על יצירה יפה ומרשימה מפני שהיא מסיטה את מרכז הכובד של הגיליון. מכאן שתפקיד העורך הוא יצירת "אקולוגיה של קולות".

בגיליון על אי־רציונאליות האתגר מורכב אף יותר, משום שהסכנה כפולה. מצד אחד, ביקשנו לעסוק בגיליון ב"ביקורת" נגד מה שאינו נשמע לכללי התבונה. מצד שני, רצינו להרחיב את המושג עד שיכלול כל ביטוי של אנושיות.  בין שני הקטבים הללו נדרשת "נדנדה" עדינה.

מדוע דווקא עכשיו?

ייתכן שאין זה מקרה שגיליון זה נולד דווקא בתקופה שבה המידע נגיש יותר מאי פעם ההבטחה הגדולה של עידן המידע – שנכזבה – הייתה שהידע יכריע את הבערות, הנתונים ינצחו את הדעות הקדומות, והעובדות ידברו בעד עצמן. המציאות כיום מורכבת יותר, בייחוד בעידן ה-AI , בו מתאפשר ביתר שאת לזייף מידע, גובר הקושי להבחין בין אמת לשקר, ומתחזקים הגורמים הזורעים בורות ומעודדים אמונות והשקפות לא רציונאליות.