לכאורה לפנינו סיפור רציונלי. למעשה מדובר בסיפור אבסורדי, מעין ניסוי מחשבתי סאטירי ואף מטפיזי. הוא מציג עולם שבו כל המשתתפים פועלים באופן רציונלי לחלוטין, אבל הנחת היסוד של הסיפור אינה־רציונלית. ככל שהדמויות חכמות, מחושבות ומעשיות יותר, כך עולמם נעשה אבסורדי יותר.

הסיפור מתחיל בעולם ריאליסטי לחלוטין, ורק בהדרגה מגלה לקורא שהוא נמצא בתוך מערכת מציאות בלתי אפשרית. הרציונליות הולכת רחוק מדי עד שהיא נהיית אי־רציונלית. זוהי צורה מתוחכמת ספרותית: לא היעדר היגיון, אלא עודף היגיון, המופעל על דבר שאין לו בסיס הגיוני מלכתחילה. כמו כן יש בו יסוד כמעט קפקאי: המערכת עצמה מפרסמת את סודה בגלוי, ואף אחד אינו רואה זאת.

הסיפור בנוי כסיפור בלשי הפוך, שיש בו הפתעה וגילוי. והדמויות בסופו של דבר מתגלות שונות מהצגתן בראשית הסיפור: תחילה נדמה שהמספר אבד ברחובות ומבקש הכוונה. ומלאכי מתואר כקבצן או נווד. אולם מתברר בהמשך שהוא שותף לשעבר בפרשה גדולה. ורק לקראת הסוף נחשפת בהדרגה המערכת כולה. כך עובר הקורא מן היומיומי אל הבלתי־סביר, מעבר שנעשה בצעדים קטנים מאוד. זו טכניקה יעילה: האי־רציונלי אינו מתפרץ אלא מחלחל.

רעיון "חיי הנצח" עצמו –  אפשר לפרשו כהבטחת שוא, שאין ביכולת הרב להעניקו, והדעת נוטה תחילה כי מדובר בלעג, אירוניה למערכת גיוס התרומות הרבנית. אולם – בעולם אי רציונלי זהו לב הסיפור: רעיון מופרך לחלוטין שבו מנגנון צדקה מעניק לתורמים חיי נצח ולעניים שגשוג כלכלי. רושם זה מתחזק משום שהדמויות אינן מטילות בכך ספק. הסיפור אינו שואל אם זה אפשרי, אלא –
מה עושים כשהמודל העסקי של חיי הנצח נקלע למשבר? זהו היפוך משעשע ומטריד כאחד. שאלת היסוד הלא־רציונלית מתקבלת כמובן מאליו, וכל האנרגיה השכלית מופנית לניהול המשבר.