על הסיפור "אצל תרז" מאת ארנינה קשת

– מאת שמעון רוזנברג –

בסיפור קצר אך הדחוס זה, "אצל תרז", האי־רציונלי אינו "נושא" אלא שיטת קיום של העולם המסופר. הוא אינו עוסק באי־רציונליות כתמה פילוסופית או פסיכולוגית במפורש, אלא מממש אותה באופן צורני: הקורא נאלץ לנוע בעולם שבו ההיגיון הסמלי גובר על ההיגיון הסיבתי. הוא נשען על הצטברות איטית של מוטיבים עד שייתכן כי יהיו קוראים שיחושו אובדן התמצאות לפני שיבינו שהבלבול עצמו הוא חלק מן האפקט האמנותי. ההיגיון הפנימי של עולם זה מגיע לשיאו בסצנת המוות בסיום, והוא מתואר בלשון כמעט אדישה, נטולת דרמה, באקט פולחני פנטסטי. המציאות הקשה של הבית ההזוי מומרת לשפה אגדית. הדקירה בסיכות זעירות הופכת בהדרגה להוצאה להורג כמעט מיתולוגית. הכתמים האדומים על הקירות, שהוזכרו כבר בתחילת הסיפור, ומרמזים כי מדובר באירוע חוזר ונשנה – משלימים מעגל ומעניקים לעלילה תחושת גורל – "הכתובת הייתה על הקיר". הכתמים מחזקים את הקריאה של הסיפור כמערכת בעלת חוקים קבועים ולא כאירוע חד־פעמי. כבר במשפטי הפתיחה המספרת אומרת שהקירות הלבנים "עומדים להתכסות עוד מעט בכתמים אדומים שלא יורדים". זה נאמר כמעט כעובדה ידועה מראש. אין כאן הפתעה אלא ציפייה. הקירות כאילו זוכרים. הכתמים הישנים אולי נוקו, מאידך השארתם משמשת כמין אזהרה, לא להביא ולהסתיר גברים. ועצם הידיעה שהם ישובו ויופיעו מעידה על מחזוריות.

גם התנהגותן של הדמויות מצביעה על כך: הגבירות יודעות בדיוק מה הן מחפשות. תרז יודעת שאסור להביא גברים. המספרת כבר הזהירה אותה פעמים רבות. עצם פיתוח שיטות הסתרה (השידה, הסדינים, טשטוש הריח) מעיד על ניסיון מצטבר. ואפילו הגבירות עצמן אינן מופתעות; הן פועלות כמעט לפי נוהל מוכר.

הסיפור אינו מתאר ניסיון לברוח מן הכללים החמורים אלא לעקוף אותו. תרז אינה מוותרת על ארנולד. היא מנסה להערים על המערכת. במובן זה יש כאן מעין טרגדיה ידועה מראש: כל הצדדים מכירים את הכללים, וכולם יודעים כנראה כיצד זה יסתיים, ובכל זאת המשחק נמשך.

לכן הכתמים האדומים אינם רק סימן למוות או לפציעה. הם גם עדויות לאירועים קודמים שהתרחשו באותם חדרים. הקירות הלבנים, שאמורים לייצג ניקיון, סדר ושליטה, הופכים לארכיון של מה שהמערכת מבקשת למחוק. הכתמים אינם יורדים, כלומר העבר אינו נמחק באמת.

מכאן גם נובעת אירוניה עדינה: כל מאמץ ההסתרה של תרז מכוון למנוע את הכתם הבא, אבל עצם קיומם של הכתמים הישנים מלמד שהניסיון הזה נכשל שוב ושוב. "הכתובת על הקיר" אינה רק מטפורה במקרה הזה; היא כמעט מילולית. הקירות עצמם כבר נושאים את סיפור הכישלונות הקודמים.

כמה נקודות נוספות הראויות לציון:

העלילה מתקדמת כמין חלום, באמצעות אסוציאציות ולא באמצעות סיבתיות רגילה. החדרים הלבנים, השמלות, הריחות, הסדינים, השידה – כולם שבים ומופיעים כמו מוטיבים בחלום. נדמה שהדברים קשורים זה לזה לא מפני שהם יוצרים רצף עובדתי, אלא מפני שהם מהדהדים זה את זה.

קיימת האנשה של כוחות מופשטים – הגבירות אינן נחוות ממש כדמויות בשר ודם. הן מזכירות ועדת שיפוט, רכילות חברתית, דעת קהל, ביקורת, מוסרנות או גורל. הן מריחות, מחפשות, שופטות ולבסוף מענישות. הן פועלות כמעט ככוח מיתי, וממית. אולי משום כך בוחרת המספרת לכנותן "גבירתות"

אך גם הדמויות האנושיות – תרז וארנולד, היחידים ששמם נזכר במפורש אינן מציאותיות.
הקורא מתחיל לחשוד שתרז איננה רק תרז. אולי היא שחקנית מפורסמת, אולי דמות היסטורית, אולי סמל לאמן או לאישה הנרדפת בידי החברה. ארנולד עשוי להיות אדם ממשי, אהוב, סוד, תשוקה או חיים פרטיים שהחברה מבקשת לחשוף. אך הסיפור מסרב להכריע בעניין. אין לו "מסקנות" מוסריות או חברתיות .

ולבסוף – גם היסודות של מציאות קונקרטית אינם מחזקים אוירה נורמלית: הסיפור גדוש פרטים חומריים: בד טורקיז, חגורה לבנה, סיכות תפירה, סדין תחרה, שידה חומה. אך ככל שמתרבים הפרטים המוחשיים, כך מתעצמת התחושה שאיננו קוראים ריאליזם אלא אלגוריה ועודף הקונקרטיות מייצר אי־רציונליות.

ובכל זאת יש בסיפור יסודות רציונליים ולצידם היבטים אנושיים: הכתמים הם אולי הדבר הרציונלי ביותר בסיפור. הם הראיה, העובדה, הניסיון המצטבר. תרז רואה אותם. הגבירות רואות אותם. המספרת רואה אותם. אין כאן ניסיון להסתיר את מה שאירע בעבר, אלא להפך – הצגה גלויה של העונש. מולם ניצבת התנהגותה של תרז – האהבה, הכמיהה, התקווה, או הצורך האנושי להאמין שהפעם היא תצליח. בכך מתחדדת הטרגדיה של תרז. היא אינה פועלת מתוך תמימות. היא חיה בתוך בית שהקירות שלו נושאים את העדויות למה שקרה לאחרים, ואולי אף למה שקרה לה עצמה בעבר. היא יודעת היטב מה עלול לקרות. הסתרת ארנולד אינה ניסיון שנובע מבורות אלא מן התקווה שהפעם יהיה אחרת. כך נוצר המתח העמוק של הסיפור: בין הזיכרון החקוק על הקירות לבין הסירוב הנפשי להיכנע לו.