השיר מייצג אי-־רציונליות שאינה נובעת מעולם מסודר בהגיון אבסורדי, לכאורה נורמלי.

כאן אין עולם שניתן לבנות ממנו סיבתיות. השיר פועל מתוך היגיון אסוציאטיבי, מוזיקלי וציורי כפי שעולה כבר מהכותרת  – דָּוִד בְּלוּז – סָאוּנְד כָּחֹל. בלוז הוא סוג מוזיקה ומצב נפשי. צבע כחול אינו צבע בלבד, אלא איכות של צליל ושל רגש. כך, כבר מן ההתחלה מתבצעת המרה בין חושים שונים (סינסתזיה): צבע הופך לקול.

גם הפזמון "דוד בוכה, דוד בוכה כחול" אינו מתאר מציאות. איש אינו בוכה "כחול", כשם שאיש "אינו בוכה נהר", בשיר אמריקני ידוע. אבל הקורא אינו צריך ואף אינו יכול לתרגם זאת לעובדות. הוא "מבין" מיד שהכחול הוא איכות רגשית (כמו "נהר בכי"). מרגע זה השיר נע כולו במישור הזה. כך – "מנדולינה קמטה בגופו הבנוי" – מבחינה רציונלית המשפט כמעט בלתי ניתן לפירוק. האם המנדולינה התקמטה? האם הגוף התקמט? ומדוע?  מה היחס ביניהם? אבל מבחינה פואטית נוצרת תחושה ברורה מאוד של גוף שהוא גם כלי נגינה. הוא מהדהד ואולי "חש מקומט". כך גם כף רגל מלאך באוויר מתוחר. אין זה תיאור של מלאך חלק קטן מגופו, במעין הבזק חזותי. וב"קווי פוך טפחו שלמתו" הפועל "טפחו" איננו צפוי כלל. קשה להסבירו, אך קל יחסית לחוש אותו.

מעניין במיוחד מעמדה של בת־שבע. היא מופיעה שוב ושוב: בת־שבע רקדה… בת־שבע חוללה… כמעט בהיפוך להיגיון הסיפור המקראי: שם דוד הוא המחולל ובזיכרון עולה דמות אחרת – של מיכל הלועגת לו. ואילו בת שבע בשיר מחוללת בריקוד חושני (באופן המזכיר רקדנית בטן).  אין אוריה. אין נביא (נתן) להטיל אשמה, ואין חטא. נותר רק דימוי נשי־גופני המופיע כהתגלמות של תשוקה.

השיר מזכיר במידה רבה ציור אקספרסיוניסטי שבו אין נסיון להציג את העולם כפי שהוא נראה, אלא כפי שהוא נחווה. כך במשפט "לבבות הוטבעו באוויר החלום" או

"משיחות טורקיז צרבו להמס את דוד". המשפטים של צייר, "משיחות" צבע של מכחול.

וכמו בציור הדמות של דוד "נמסה". היא  אינה חדה וברורה (קרי קיים בשיר גם יסוד אימפרסיוניסטי).

אבל השיר איננו כאוטי. הרציונליות אינה אקראית. השיר מאורגן היטב, ובאורח יפהפה!

קיימים בו פזמון קבוע, מוטיב מרכזי אחד, הוא דוד, ודמות שניה החוזרת, היא בת־שבע.

בולט עולם חזותי: פרטי חומר/בד מקראיים: פוך, בוּץ, שלמה). צבעים – הצבע המרכזי הוא כחול, וגוון שלו – טורקיז; ועולם מוזיקלי מגוון: בלוז, מנדולינה, כינור. ואכן השיר בנוי על גוונים, על חזרות ו"פיתוחים מוסיקליים". כלומר עקרון הארגון בשיר אינו לוגי אלא אסתטי.

ובמפתיע, הבית האחרון מחזיר את הקורא לרגע אל קרקע המציאות והשיר האסוציאטיבי מתמקד ברגש ברור: דוד "יכול לזכות במי שרק רצה/רוכסת לכבודו שמלת כלה,/גמור מאהבה". דוד מתגלה כאנושי. מלך שיכול להשיג כל אישה, "בוכה כחול", גמור מאהבה. כוחו החיצוני אינו מבטל את החולשה הפנימית שמחוללת האהבה. תיאור ההמסה שלו בציור, בצבע. כך גם ההתקמטות, אולי בשל כוחה של המוסיקה לפרק ולהמיס נפש ואף גוף, מקבלים עם סיום השיר משמעות רגשית שלא ייחסנו להם קודם.

בסופו של דבר השיר הוא גם לירי אקספרסיוניסטי.  הוא אינו מבקש שהקורא יבין כל משפט, אלא שייכנס למרחב שבו רגש מוליד צבע, צבע מוליד צליל, צליל מוליד תנועה, ותנועה מולידה תמונה. במובן זה, האי־רציונליות כאן אינה שלילה של ההיגיון אלא החלפתו בהיגיון אחר — היגיון של דמיון, חוויה חושית ומוזיקה פנימית. זהו היגיון שאינו ניתן להגדרה ברורה, אך הוא עקבי מאוד בתוך עולמו של השיר.