על שירו של אופיר קורן - "לא מעט"

– מאת שמעון רוזנברג –

השיר שייך לסוג אחר של אי־רציונליות: אין בשיר חלום, הזיה, או ניסיון לחדור אל הלא־מודע. להפך: הטון יבש, כמעט פקידותי, ובכך מייצר את האבסורד כבר מהמשפט הראשון המציב סיטואציה מוזרה: "עכשיו יש לא מעט / אבל פעם היה הרבה פחות". מבחינה לוגית המשפט נכון לחלוטין אבל הוא מעורר ציפייה להסבר קוסמולוגי, היסטורי או פילוסופי. במקום זאת הדובר שוטח סיפור "בורגני", צרכני, אלא שבהקשר הבראשיתי הוא נשמע לא הגיוני: "בראשית היה ממש כלום, ואז נקנו חבל כביסה, אודם שפתיים וכרטיס מועדון". אי הרציונליות היא מבחינת הקשרים הסיבתיים, אך מנוסחת כאילו הייתה מובנת מאליה. במקום "ויהי אור" או אפילו "מפץ גדול", כשם שבמקום שישה ימי בריאה השיר פורס שישה חודשים, שבהם "נבראת" רשימת קניות. המיתוס הגדול של הבריאה מוחלף במנגנון יומיומי של צרכנות.

דווקא הבחירה בפריטים אקראיים יוצרת תחושה שהם אינם אקראיים כלל. חבל כביסה, אודם שפתיים וכרטיס מועדון שייכים לשלושה עולמות שונים לגמרי: בית, גוף, ומערכת צרכנית. אין ביניהם מכנה משותף מלבד עצם היותם "דברים". השיר כאילו אומר: כך נבנה העולם – לא לפי רעיון מארגן אלא לפי הצטברות. מכאן ואילך מתפתחת מעין בריאה ביורוקרטית: כל חודש נוסף עוד מלאי.

יפה במיוחד הבית: המרק, התנין ודוד השמש/מילאו את החודש השני. אי־הרציונליות אינה רק בעצם הופעתו התנין (שנדחף לכאן מהיום החמישי לבריאת העולם כמתואר בספר בראשית, פרק א', "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִים הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם) – אלא בשוויון המוחלט בין שלושת הפריטים. מרק, תנין ודוד שמש מקבלים אותו מעמד תחבירי. התחביר מוחק היררכיה בין חי, דומם, מזון וחפץ. ובין המיתי למציאותי. ואחר כך מופיע אחד הרגעים המשעשעים ביותר: נוסף רק החץ. הקשת נדחתה לחודש אחר. כך מתברר ההיגיון הפנימי של השיר: הוא מתנהג כאילו קיימת תוכנית עבודה מסודרת, אבל בפועל הסדר שרירותי לחלוטין. אפשר לקנות חץ בלי קשת, ואין בכך שום בעיה. להפך – הדבר מדווח בנימה אדמיניסטרטיבית לחלוטין.

גם הטכניקה של הכתיבה מתבררת, והיא מוצלחת מאוד: הדימויים עצמם אפשריים, אך לא מערכת היחסים ביניהם.

המשפט "עלה סיפוק יחסי ממה שכבר נרכש" מכניס פסיכולוגיה צרכנית אל תוך מעשה הבריאה. לא "וירא כי טוב", אלא "יש סיפוק יחסי". כלומר אפילו הבריאה כפופה לעקומת שביעות רצון.

גם "המיזם ששוּרטט תוך כדי פעולה" הוא משפט חשוב ומגחך את "תהליך היצירה" האלוהי. שהרי בדרך כלל תוכנית קודמת לביצוע. וכאן התוכנית נוצרת תוך כדי העבודה. זהו היפוך קטן אך משמעותי, והוא מסביר בדיעבד את כל הרשימות האקראיות: לא הייתה תוכנית; היא נולדה מהצבירה עצמה.

השיר פועל בכמה רבדים: הוא מחליף את סיפור הבריאה במלאי של חפצים; הוא מעניק לכל פריט אותה חשיבות; הוא יוצר סדר כרונולוגי מדויק שאין מאחוריו שום הכרח; והוא משתמש בלשון עניינית כדי למסור מידע אבסורדי.

כלומר, זהו אבסורד רציונלי. הכול כתוב באופן מסודר, אבל עצם הסדר חסר יסוד .

המשפטים עצמם הגיוניים, אך העולם שהם בונים אינו נשמע לכללי הסיבתיות המקובלים. עצם אופן המיון חושף את השרירותיות של כל שיטת סדר.

יפה הערעור על עצם ההנחה שיש היגיון מאחורי סדר הדברים: לא המציאות בלתי־רציונלית, אלא עקרון המיון שלה.

לא מעט

עַכְשָׁו יֵשׁ לֹא מְעַט

אֲבָל פַּעַם הָיָה הַרְבֵּה פָּחוֹת.

אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁבְּרֵאשִׁית הָיָה

מַמָּשׁ כְּלוּם, וְאָז נִקְנוּ חֶבֶל כְּבִיסָה,

אֹדֶם שְׂפָתַיִם וְכַרְטִיס מוֹעֲדוֹן.

זֶה הִסְפִּיק לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.

הַמָּרָק, הַתַּנִּין וְדוּד הַשֶּׁמֶשׁ

מִלְּאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי עָלָה סִפּוּק

יַחֲסִי מִמָּה שֶׁכְּבָר נִרְכַּשׁ

וְלָכֵן נוֹסַף רַק הַחֵץ.

הַקֶּשֶׁת נִדְחֲתָה לְחֹדֶשׁ אַחֵר.

וְאָז הִגִּיעוּ גְּלוּלוֹת נֶגֶד חֹם,

צֶמַח עִם עָלֶה מְשֻׁנָּן, בְּרָגִים

וְכוֹבַע מְשֻׁלָּשׁ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי.

נוֹתְרוּ עוֹד חָדְשַׁיִם לְסִיּוּם

הַמֵּיזָם שֶׁשֻּׂרְטַט תּוֹךְ כְּדֵי פְּעֻלָּה

וּלְפִיכָךְ נִדְחֲסוּ לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי

חֲבִילַת גּוּמִיּוֹת, מַסְרֵק, סֻלָּם,

דִּירָה, מֵיכַל דֶּלֶק וְתֻכִּי בִּכְלוּב.

בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי הֻשְׁלְמוּ

פַּעֲמוֹן וּשְׁטִיחוֹן בַּכְּנִיסָה.

יותר משהשיר צוחק על סיפור הבריאה (ואולי גם אין זו כלל כוונת המשורר), הוא מגחך על הדחף האנושי למצוא משמעות בהצטברות רכוש. אולי בסופו של דבר "יש לא מעט" אינו תוצאה של תוכנית גדולה או של תכלית, אלא של אינספור תוספות קטנות, החלטות שרירותיות ודחיות ("הקשת נדחתה לחודש אחר"). העולם שאנו חיים בו נראה לנו שלם ומסודר, אך מבט לאחור מגלה שהוא נבנה כמו רשימת קניות שהלכה והתארכה. זו כבר אינה רק אי־רציונליות פואטית, אלא גם מחשבה פילוסופית על האופן שבו בני אדם מספרים לעצמם סיפורי סדר על מציאות שאולי התהוותה באופן הרבה פחות נשגב.