שירו של גריפל כבר זכה לפרשנותי (בפייסבוק) לפני כמחצית השנה, אך היא לא עסקה ביסוד האי-רציונלי שבו, ובה אפתח.

זהו שיר של השלמה עם השינוי וה"רדוקציה" הגופנית שחלה בנו בשל השפעת הזמן על חיינו. ואכן סדר הדימויים בשיר מסמל נסיגה מכיסא (שלם, יעיל  ותומך, המאפשר גם מנוחה נכונה ושיקום ), דרך גזע כרות, אך זהו עדיין גזע המזכיר את עברו כעץ. משם חלה נסיגה  אל גרגרי החול שהם המשך תהליך התפוררות של "סלע". ואילו מפלצת החושך (השאולה מסיפור ילדים) עשויה לרמז על שיבת האדם לעת זקנה לפחדים (בלתי רציונליים?) מן הבלתי מובן, אולי אף חזרה ל"חולשה" תמימה, ילדותית. בכל מקרה המפלצת מצטיירת כייצוג של הפחד משיתוק, מחוסר תנועה,  וודאי מפני החולשה והפחד מפני הכליון ה"מובטח" על ידי "הזמן הנקצב" והיום האוזל. וכך סדרת רדוקציות זו (כיסא → גזע כרות → גרגרי חול → חושך) מלמדת על תנועת השיר מן המוחשי והתומך אל המופשט והסופי.

בנוסף, גזעי העץ הכרותים הם מטפורה לגוף עצמו, שאיבד חלקים. הגזע הכרות הוא הגוף הפצוע, השולח אל הדובר את הקריאה “בוא הנה שב, שב, שב — למה אתה עומד", בדומה לפניה אל האיש הזקן ב"עץ הנדיב" של סילברסטיין. שוב אין העץ נושא פרי וכוחו אינו במותניו כבעבר, ועם זאת הוא נותר חי. בשניהם הדובר אינו שב אל גזע העץ הפצוע כמי שהובס, אלא מבין כי זהו טבעו הנכון של מעגל החיים. כך גם גרגרי החול מרמזים על פירוק הגוף אל יסודותיו, על שבריריות של החומר (ומאידך יש בהם רכות מזמינה, אל הים, אל תחושת חופש שהגיל וחוסר החובה וההכרח "לעמוד" ולפעול, אך אין זה כך ברצף ההיגיון של השיר, להבנתי).

אך גם ללא התייחסות לעובדות הידועות, השיר מתפקד כאלגוריה על יחס האדם לזמן.
כל ישות: הכיסא, העץ, החול, הלילה, הזמן, פונה אליו באותה מנטרה מהדהדת:
“בוא הנה שב שב שב, למה אתה עומד?” זהו קולו של העולם הפיזי כולו, הקורא לאדם להניח, להפסיק להתנגד, להפסיק לעמוד זקוף אל מול השחיקה האיטית של הזמן.

העמידה מייצגת את המרד האקזיסטנציאלי, את הסירוב להיעלם. ואילו הקריאה, המצווה כמעט (לכאורה?) לשבת, קוראת להשלים ולקבל את גורלו של האדם כחלק ממחזור הטבע. אבל ככל שהשיר מתקדם, הקריאה “שב” איננה עוד בבחינת פקודה סמכותית, משום שלמעשה היא באה מבפנים, מתוך המשורר, או הדובר עצמו, המכיר בצורך לנוח, להפסיק להילחם במה שאי אפשר לנצחו, ושלמעשה לא צריך לצאת נגד הטבע החכם. בעניין זה גם "העץ הנדיב" משרת את המסקנה: הוא נתן את הכול, עד שלא נשאר ממנו אלא גזע. ובכל זאת, הגזע – השריד, הפצע – הוא מקום המנוחה האחרון, המצע שעליו יוכל האדם סוף סוף “לשבת”, כלומר להיות, פשוט להיות, בלי לדרוש דבר. ולהמתין לשלב ה"חול" וללילה.

זהו אם כן שיר על פיוס עם הגוף, עם הזמן, עם עצם היותנו בני־תמותה. זו אינה הודאה בתבוסה: הישיבה היא  מציאת צורה חדשה של קיום המותאם לזמן, האדם יכול סוף סוף “לנוח”, לקבל את עצמו ואת הזמן מבלי לאבד את צלם האדם.

האי־רציונליות בשיר מצויה במישור אחר מזה שפגשנו בשירים הקודמים. אפשר לכנותה אי־רציונליות אנימיסטית: העולם כולו מדבר (הכיסא, גזעי העצים, גרגרי החול, החושך והזמן עצמו) מבחינה רציונלית, כמובן, אין שום אפשרות לכך. אבל השיר כלל אינו מתעכב על הפלא הזה. הוא אינו אומר "נדמה לי שהכיסא אומר". הוא פשוט אומר: הכיסא אומר לי… במילים אחרות, השיר מבטל מראש את הגבול שבין הסובייקט לבין העולם.

ברובד עמוק עוד יותר, מעניין סדר הדוברים: הם ייצוגים של  שלבי ההתפוררות. הכיסא עדיין ממלא תפקיד. גזע העץ כבר איבד את ייעודו. גרגר החול הוא פירוק של גוף גדול יותר. החושך איננו חומר כלל. והזמן איננו אפילו תופעה חומרית אלא ממד. ככל שהשיר מתקדם, הדובר שומע קולות מישויות שהולכות ונעשות פחות ופחות "קיימות". זוהי כבר אי־רציונליות עמוקה יותר: ככל שהמציאות מתמעטת, דווקא הקול שלה מתחזק.