השיר של בועז חזן מתאפיין מחד בפשטות מילותיו ומאידך בתחכום רעיוני, ביכולת להפתיע ואף לבצע "פליק פלאק" בין מצבים והגיונות סותרים (מכאן המרכיב האי רציונלי המכוון, שיפורט בהמשך) ומעברים חדים בין פאתוס משיחי לבין פירוק יומיומי כמעט מגוחך – אך מסתיר בתוכו אמירה מהותית על העצמי.

הפתיחה “אני קופץ על רימון / שמתפוצץ” מציבה דימוי של הקרבה קיצונית, כמעט אקט הרואי  – צבאי או מיתי (המוכר מאז ההקרבה של נתן אלבז), וגם כמעט טקסית, הקפיצה על רימון נושאת מראש מטען כפול: האקט הצבאי־ממשי של הקרבה עצמית, הוא גם פעולה כמעט ילדותית־פיזיקלית של משחק בחומר נפץ. ומה שמצטייר כבחירה מודעת עשוי להתפרש גם כדחף, אינסטינקט לא רציונלי. ומיד מתרחש היפוך לוגי: הרימון הוא ש“מתפרק לאלף עזאזל”, ולא במשתמע (עדיין?) – הדובר. האלימות הגבוהה מתפרקת ללשון דיבור המורידה את המטען הכבד אל אזור של פיזור, ובמקום מוות נשגב חלה התפרקות לשונית, פירוק המשמעות עצמה. במקום התפוצצות המייצרת גבורה או מוות, וסיפור מיתי, מתקבל פיזור של יחידות לשון, כאילו גם המיתוס עצמו מתפרק לרסיסים לשוניים.  

לכך מתווספת שכבה אירונית עצמית – “מילים יפות מזקקות אותי / לכדי משיח”: השפה היא המייצרת את הדמות. “המילים היפות” שמזקקות את הדובר ל“משיח” מצביעות על כך שהמשיחיות עצמה אינה מהות אלא אפקט של לשון – מנגנון ייצור זהות. אולם שפה גבוהה מייצרת זהות כמעט כפויה, לא טבעית, היא תוצר לוואי של פעולת הפרוק: לא התעלות אלא תוצאה של זיקוק־יתר. האירוניה כפולה: הניסיון להגיע לעל־אנושי מייצר דמות שמטילה ספק באותנטיות שלה. הטלת הספק מצויה בתוך המשפט, שכן  היא תוצר של “מילים יפות”, של רטוריקה, לא של מהות, שממנה – אומר המשורר – ראוי לו להיזהר.

ההשוואה לחתול או כלב (“בוודאי היו יותר ממני זהירים”) מוסיפה ושוברת את המישור הגבוה: האני האנושי־משיחי נמדד מול "חכמת הזהירות" של החיה (למעשה אינסטינקט או רגישות שהאדם איבד), כמבקש לומר למשוררים: לימדו מן החיות כיצד לשמור על טבעיות שפתכם הפואטית, האינסטינקטיבית-ראשונית.. מול הדחף להקריב עצמך בעולם השירה ולהפוך לסמל, עומד יצור פשוט שפועל נכון יותר בעולם ממשי. המטפיזי מובס, ומנצח הכורח הביולוגי.

הסיום “אני חוזר לגור עם ההורים / כמו עוד ואזה או שטיח” סוגר את המעגל בנפילה חריפה. במקום משיחיות או הקרבה, האני הופך לחפץ ביתי, לפריט שניתן להניח, להזיז, לאחסן. יש כאן כמעט ביטול של סובייקטיביות, אבל לא כטרגדיה בלבד, אלא גם כמשהו יומיומי, כמעט רגוע .

וכך השיר בנוי מתנועה מהירה בין שלושה קצוות: גבורה/שבר – אירוניה לשונית – חפצון ביתי. כוחו הוא בדיוק במעבר המהיר ביניהם, שמרוקן כל עמדה יציבה של “אני” ממשמעות אחת קבועה.

האי־רציונלי אינו נובע ממצב של היעדר היגיון, אלא מהתנגשות בין שלושה משטרים של היגיון שאינם מתיישבים זה עם זה, אך מתקיימים בו־זמנית: האחד – היגיון של הקרבה/גבורה – “אני קופץ על רימון” הוא היגיון כמעט צבאי או מיתי: פעולה קיצונית שמניחה משמעות ברורה של הקרבה. השני –  היגיון לשוני־מטפורי:"מילים יפות מזקקות אותי לכדי משיח". בהיגיון זה השפה עצמה מייצרת זהות. ברם, מדובר בהיגיון רטורי, לא אונטולוגי: המשיחיות נוצרת כפעולה של לשון, לא של מציאות. השלישי – היגיון יומיומי־ביתי: “אני חוזר לגור עם ההורים / כמו עוד ואזה או שטיח”. זהו היגיון של הורדה מוחלטת של הסובייקט לסטטוס של אובייקט פונקציונלי במרחב משפחתי־חומרי.  

אי־רציונליות זו נוצרת מהמעבר החופשי והלא־מתווך בין שלושת המישורים הללו. אין ביניהם מדרג, אין “ירידה” הדרגתית מן הגבוה לנמוך. במקום זאת מתקיימת קפיצה חדה שמבטלת כל היררכיה אפשרית של משמעות.

במובן הזה, השיר לא רק מציג תוכן “אבסורדי”, אלא מייצר מבנה שבו הסובייקט אינו יכול להתייצב באף רמת זהות אחת: הוא גם מקריב, גם נברא לשונית כמשיח, גם מציע לדבוק בהיגיון חייתי-טבעי, וממנו גם מגיע להיגיון של חפץ ביתי. זהו מצב של קריסת עקביות זהותית – לא משום שאין היגיון, אלא כי יש יותר מדי הגיונות שאינם מתיישבים זה עם זה. אך האין זו מציאות חיינו בעידן המודרני, וודאי במצבים של אי ודאות שאנו חווים כאן ועכשיו?