אַחֲרֵי הַשָּׁבָץ 

אַחֲרֵי הַשָּׁבָץ אֲנִי מִתְנַיֵּד בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים,

יָדִי שְׁמוּטָה עַל יְרֵכִי. יֵשׁ לִי דַּקּוֹת שֶׁל צְלִילוּת,
לֹא רַבּוֹת, וַאֲנִי מְנַצֵּל אוֹתָן לִבְהוֹת בָּעֵץ הַיָּבֵשׁ
שֶׁבֶּחָצֵר. הִשְׁקֵיתִי אוֹתוֹ עַד שֶׁנִּרְקָב. עַכְשָׁו לֹא.
לִפְעָמִים נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בּוֹ עָלִים חֲדָשִׁים,
אֲבָל אוּלַי זֶה עֵשֶׂב אוֹ טַפִּיל. הַיּוֹם אֶבְדֹּק.
אֲנִי מוֹשִׁיט יָד רוֹעֶדֶת וְנוֹגֵעַ בֶּעָלִים.
לֹא כָּךְ זָכַרְתִּי אוֹתָם.
אֲבָל גַּם הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי לֹא מַשֶּׁהוּ.