וזוהי אולי הסיבה העמוקה לכך שהטבע חוזר שוב ושוב אל הספרות. הטבע מאפשר לנו לדבר על עצמנו, אבל הוא גם מאפשר לנו לחרוג מעצמנו. הוא מזכיר לנו שהחיים גדולים מן הביוגרפיה שלנו, שהזמן אינו מתחיל עם לידתנו ואינו מסתיים במותנו. עץ יכול להתחיל את חייו לפני שאדם נולד ולהמשיך לחיות אחריו. נהר יכול לעבור ליד דורות של בני אדם ולהמשיך בלעדיהם. הר נשאר במקום שבו אימפריות קמו ונפלו.

לכן, הטבע הוא מראה שהספרות העניקה לנו: כזו שאינה משקפת רק את דמותו, אלא גם מזכירה לו שיש דברים מלבדו. מבחינה זו, הדרך מן "הטבע כמטפורה" אל "הטבע זוכר" היא גם מעבר מאנתרופוצנטריות אל צניעות. בהתחלה האדם מסתכל בטבע ושואל: מה הוא אומר עלי? בהמשך הוא שואל: מה אני עושה לו? ולבסוף מתעוררת שאלה עמוקה יותר: מה נשאר בעולם מן האדם כאשר כבר אין מי שיזכור?

אולי התשובה נמצאת דווקא בטבע. גם כאשר הסיפור האנושי נשכח, החומר עשוי להמשיך לשאת את עקבותיו. האדם משנה את הטבע, פוצע אותו, משאיר בו סימנים. ולכן גם הטבע, במובן מסוים, נושא את סיפור האדם בתוכו.

ואולי לכן הספרות חוזרת אל הטבע שוב ושוב: לא רק מפני שהוא דומה לנו, אלא מפני שהוא מזכיר לנו את מה שאנחנו נוטים לשכוח. אנחנו זמניים. העולם ממשיך גם בלעדינו.

מכאן אפשר לחזור אל השאלה שממנה יצאנו: האם הטבע אכן זוכר, או שמא האדם הוא שמטיל עליו את זיכרונותיו? אולי אין צורך לבחור.

ייתכן שהזיכרון נוצר דווקא במפגש: האדם מביא אל המקום את עברו, והמקום מחזיר לו אותו באמצעות החומר. האדם החוזר אל העץ אינו פוגש עוד רק עץ; הוא פוגש את עצמו כפי שהיה. הנהר אינו זוכר את הילדות של מי ששחה בו, אבל די בכך שהוא עדיין שם כדי לפתוח בתודעה  דלת אל מה שנעלם. במובן הזה, הטבע הוא לא רק מראה לחיי האדם. הוא שותף לזיכרון האנושי.

ואולי מכאן מתחילה הספרות החדשה של הטבע: ברגע שבו האדם מפסיק לשאול רק מה הטבע אומר עליו, ומתחיל להקשיב למה שהטבע – בדממה שלו, בהתמדתו, בשינוייו ובאובדניו – מספר על עולם שהיה כאן לפניו, יהיה כאן אחריו, ושאת סיפורו הוא עדיין אינו יודע לקרוא.

————————————————————————–

מקורות ראשוניים:

1. Wordsworth, William. “Lines Written a Few Miles above Tintern Abbey.” In Lyrical Ballads, with Samuel Taylor Coleridge. London: J. & A. Arch, 1798.
   (המהדורה של 1798 כוללת את השיר ("Tintern Abbey)
2. Hardy, Thomas. The Woodlanders. London: Macmillan and Co., 1887.
3. Roy, Arundhati. The God of Small Things. New York: Random House, 1997.
4. Powers, Richard. The Overstory. New York: W. W. Norton & Company, 2018.

מקורות עיוניים:

1. Glotfelty, Cheryll, and Harold Fromm, eds. The Ecocriticism Reader: Landmarks in Literary Ecology. Athens, GA: University of Georgia Press, 1996.
   – מקור יסוד לאקוקריטיקה. הספר עוסק במפורש ביחסים שבין הספרות לבין הסביבה הפיזית ומציג את התפתחות התחום.
2. Buell, Lawrence. The Environmental Imagination: Thoreau, Nature Writing, and the Formation of American Culture. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1995.
   – חשוב במיוחד לטענה שהספרות אינה רק משתמשת בטבע כמטפורה, אלא יכולה לפתח צורת דמיון שאינה אנתרופוצנטרית. הספר עוסק באופן שבו הספרות מייצגת את הסביבה הטבעית ובמעבר לדמיון "אקוצנטרי."
3. Iovino, Serenella, and Serpil Oppermann, eds. Material Ecocriticism. Bloomington: Indiana University Press, 2014.

חשוב בהקשרנו כאן, במיוחד בגלל החלק האחרון של המסה, שבו הזיכרון אינו מוגדר כתודעה אלא כעקבה חומרית: עץ, אדמה, נהר, שריפה, הכחדה וכדומה. הספר הוא מן המקורות המרכזיים של האקוקריטיקה החומרית.

.