– מאת ד"ר דויד מנשה –
מאז ראשית הסיפור האנושי מביט האדם בטבע כדי להבין את עצמו. הוא מתבונן בנהר הזורם ומזהה בו את הזמן, בעץ הצומח ומשווה בו את חייו, בעונות המתחלפות ומוצא בהן את מעגל הלידה, הבשלות, הקמילה והמוות. הוא מביט בים ומזהה בו את חוסר הוודאות, בהר את הקביעות, במדבר את הבדידות, בגשם את ההתחדשות או את האסון. נדמה שהספרות העולמית אינה יכולה לספר את סיפור האדם בלי לחזור שוב ושוב אל העולם שמחוץ לו.
אבל מדוע?
התשובה הראשונה, הפשוטה לכאורה, היא שהטבע מספק לספרות מערכת של דימויים זמינים לחוויות אנושיות מופשטות. האדם מתקשה לתאר את הזמן, אך הוא יודע לתאר נהר. הוא מתקשה להסביר את הזקנה, אך הוא מכיר עץ שמשיל את עליו. הוא אינו יכול לראות את המוות, אך הוא רואה את הסתיו. כך הופך הטבע למעין שפה שנייה של האדם: שפה מוחשית שבאמצעותה אפשר לדבר על מה שאינו מוחשי.
אולם הסבר זה אינו מספיק. אילו היה הטבע רק אוצר של מטפורות, אפשר היה להחליפו בכל מערכת סימנים אחרת. אלא שהטבע חוזר בספרות בעוצמה מיוחדת מפני שהוא בעת ובעונה אחת קרוב לאדם ורחוק ממנו. האדם הוא חלק מן הטבע, אבל הוא גם יצור המנסה להתבונן בו מבחוץ. הוא נולד, גדל, מזדקן ומת ככל יצור חי אחר, אך הוא גם היצור ששואל מה פירוש הדבר למות. הטבע הוא אפוא גם מראה וגם מסתורין: הוא מחזיר לאדם את דמותו, ובאותה שעה מזכיר לו שהוא אינו מרכז העולם.
כבר באפוסים הקדומים אפשר לראות את המתח הזה. כך ב״עלילות גילגמש״, מן האפוסים המוקדמים ביותר הידועים לנו, מתואר מסעו של המלך גילגמש בחיפוש אחר תהילה, ידידות וחיי נצח. יחד עם אנכידו הוא יוצא אל יער הארזים, מרחב פראי ומסתורי הנשמר בידי חומבבה. היער והארזים אינם רק תפאורה למסעו של הגיבור. המסע אל היער הוא גם יציאה מגבולות העולם האנושי המוכר למרחב של כוח, סכנה, חיים ומוות. המפגש עם חומבבה הופך את הטבע למקום שבו האדם נאלץ להתמודד עם גבולות כוחו. הרצון האנושי לכבוש, לחדור, להשאיר חותם ולהתגבר על המוות נתקל שם בעולם שאינו מעוצב לפי צרכיו.
גם באודיסיאה של הומרוס הים איננו רק הדרך שבה אודיסאוס חוזר הביתה. הוא הופך למרחב של אי־ודאות, נדודים ומבחן. כל עוד הגיבור בים, הוא אינו יכול להיות בטוח בזהותו, במקומו ובגורלו. הים משתנה ללא הרף, אך דווקא משום כך הוא נעשה מודל לחיי האדם: מסע שאין לו שליטה מלאה בתוצאותיו.
מכאן נובעת אחת הסיבות העמוקות לכך שהספרות חוזרת אל הטבע. הטבע מעניק צורה לחוויה האנושית של הזמן.
האדם חי בזמן ליניארי. הוא נולד פעם אחת, נע דרך ילדות, נעורים ובגרות ואינו יכול לשוב אל הרגעים שכבר חלפו. הטבע, לעומת זאת, נדמה כמסוגל לחזור. האביב מגיע שוב, הנהר ממשיך לזרום, הירח שב ומתמלא, העץ משיר את עליו ושב ומצמיח אותם. מכאן נוצר פרדוקס ספרותי רב עוצמה: האדם משתמש במחזוריות הטבע כדי לתאר את חייו, אף שחייו אינם מחזוריים באמת.
שייקספיר עושה שימוש בלתי פוסק במתח הזה. ב״מקבת״, למשל, הטבע עצמו נעשה רגיש להפרת הסדר האנושי. לאחר רצח המלך דאנקן, העולם הטבעי מתואר כאילו הוא מגיב לאירוע: הלילה, בעלי החיים, האור והחושך אינם עוד רק רקע, אלא חלק ממערכת מוסרית שנפגעה. הטבע משקף את האדם, אבל בכך הוא גם עושה יותר מכך: הוא הופך את המעשה האנושי לאירוע שחורג מגבולות האדם ומשפיע על העולם כולו.
אצל שייקספיר הטבע הוא אפוא מעין ברומטר מוסרי. כשהאדם מפר את הסדר, העולם אינו נשאר אדיש. תפיסה זו מלווה את הספרות מאות שנים: סערה יכולה לבטא סערה נפשית, בצורת לסמל משבר, אביב לרמוז על אהבה, חורף על מוות. אבל מאחורי המטפורות מסתתרת הנחה עמוקה יותר: האדם והעולם אינם באמת נפרדים.
אחד הרגעים המובהקים בתולדות הספרות שבהם הטבע נעשה מרחב של זיכרון נמצא בשירתו של ויליאם וורדסוורת' (1770–1850). וורדסוורת', מן המשוררים המרכזיים של הרומנטיקה האנגלית, ראה בטבע מקור להתבוננות פנימית, לזיכרון ולהתפתחות רוחנית. בשיר ״טינטרן אבי״, שנכתב ב־1798, הוא מתאר חזרה אל נוף כפרי שבו ביקר חמש שנים קודם לכן. הנהר, העצים והעמקים אינם רק נוף חיצוני, אלא מעוררים בו את זיכרונות נעוריו ואת תחושותיו מן העבר. הנוף אינו רק אותו נוף שהוא רואה עכשיו. הוא נושא בתוכו את מי שהיה בעבר. הנהר, העצים והעמקים נעשים מאגר של זמן אישי. מה שהמשורר רואה בהווה מתקיים בו־זמנית עם מה שראה בעבר. הנוף הופך למקום שבו העבר וההווה נפגשים.
זהו רגע מכריע להבנת הקשר בין טבע לזיכרון. הטבע אינו "זוכר" במובן האנושי. בכל זאת, כאשר האדם חוזר אל מקום שהיה בו, המקום מסוגל לעורר בתוכו את מה שחלף. הזיכרון נמצא אפוא לא רק בתודעת האדם ולא רק בטבע, אלא במפגש שביניהם.
במובן זה, הנוף הספרותי הוא לעיתים קרובות ארכיון. הוא אינו שומר את העבר באמצעות תאריך, שם או מסמך, אלא באמצעות עקבות. עץ שנשרט נושא בגופו סימן של אירוע. שביל משמר את העובדה שאנשים עברו בו, ובית נטוש מספר באמצעות האבנים, החלונות והצמחייה שכובשת אותו על היעדרם של מי שחיו בו.
כאן אפשר להבין מדוע דימוי העץ כה מרכזי בספרות. העץ הוא כמעט מודל מושלם לחיי האדם: יש לו שורשים ועבר, גזע והווה, ענפים המכוונים אל העתיד. הוא נושא בתוכו את שנותיו בטבעות הצמיחה, גם אם אינן ניכרות לעין מבחוץ. במובן זה, העץ מייצג את הזיכרון כחומר: העבר אינו רק משהו שנזכרים בו; הוא משהו שנשאר בגוף.
הספרות המודרנית הולכת ומעמיקה את האפשרות הזאת. ברומנים של תומס הארדי (1840–1928), מן הסופרים והמשוררים המרכזיים באנגליה הוויקטוריאנית, הטבע הוא כוח המעצב את גורלן של הדמויות. ב״אנשי היערות״ (The Woodlanders), שנכתב ב־1887, מתרחש הסיפור באזור מיוער בדרום־מערב אנגליה. הטבע אינו רק מראה למצבם הנפשי של הגיבורים. כאן קשורים היחסים בין בני האדם לבין היער, העצים, הקרקע והעבודה החקלאית למעמד, לרכוש, לאהבה ולשינויים החברתיים של התקופה. הטבע נעשה חלק מן המערכת החברתית ולא רק רקע לה. הדמיון בין האדם ללא־אנושי אינו רק אמצעי פיוטי אלא דרך לערער על ההפרדה בין שני העולמות.
ב״מובי דיק״ של הרמן מלוויל, הים איננו רק המקום שבו מתרחשת העלילה. הוא מרחב שמסמל את חוסר האפשרות של האדם לשלוט במשמעות. הקפטן, אחאב, מבקש להעניק ללווייתן משמעות אחת מוחלטת, אך הים מסרב להצטמצם לפרשנות האנושית. הוא עצום, משתנה, בלתי ניתן לחיזוי. דווקא משום כך הוא נעשה יריבו הפילוסופי של האדם: העולם אינו חייב להיות מובן באופן שבו האדם מבקש להבינו.
מכאן מתפתח שינוי חשוב. אם בספרות המוקדמת הטבע משמש לא פעם מטפורה לאדם, בספרות המודרנית הוא מתחיל להתנגד למעמד הזה ומסרב להיות משל בלבד.
אפשר לראות זאת גם ביצירות שבהן נהר נעשה כמעט דמות. ברומן ״אלוהי הדברים הקטנים״ של ארונדהטי רוי, המתרחש בקרלה שבהודו, הנהר קשור לזיכרון המשפחתי, לאובדן ולשינויים שעוברים על הדמויות. כאשר ראחל חוזרת אליו, הנהר השתנה — אבל גם היא השתנתה. ההיסטוריה האנושית וההיסטוריה של המקום נעשות כרוכות זו בזו. הקשר שבין הנהר, הזיכרון והפגיעה בסביבה מצביע על כך שהנהר משמש גם מרחב של זיכרון וגם ישות שהידרדרותה האקולוגית משקפת את האלימות האנושית.
זוהי נקודת מעבר חשובה: הטבע כבר אינו רק אומר משהו על האדם; האדם מתחיל להבין שהוא עצמו אומר משהו על הטבע.
כאשר הנהר מזוהם, העולם השתנה. כאשר יער נכרת, לא רק אדם מאבד נוף שהיה אהוב עליו. מערכת אקולוגית שלמה מאבדת רצף, חיים וקשרים. כאשר מין נכחד, נמחק גם פרק בהיסטוריה של העולם. מכאן נולדת הספרות האקולוגית העכשווית, שבה הטבע אינו שיקוף של חיי האדם בלבד, אלא שותף בקיומם.
דוגמה בולטת לכך היא The Overstory של ריצ'רד פאוארס. הרומן מתאר דמויות שונות שחייהן מצטלבים סביב עצים ויערות. בהדרגה מתברר שהעצים אינם רק רקע לחייהם, אלא יצורים בעלי זמן, קצב וקיום החורגים מן האדם.
גם בספרות המדע הבדיוני — באיכותה הספרותית — הטבע עשוי להחליף את האדם כישות העליונה והאינטליגנטית. בספר "עיר" של קליפורד סימק, הכלבים הם הזוכרים את האדם ש"שקע". בריאן אולדיס בונה עולם עתידי רחוק ב״הקיץ הארוך ביותר על
האדמה״, שבו עולם הצמחים הופך לציביליזציה בפני עצמה. הצומח ניכס לעצמו את התודעה, התנועה והרצון, בעוד שהאדם חזר להיות יצור קטן ונרדף בתוך ג'ונגל גלובלי נצחי.
ובספרות הפנטסטית, כמו אצל טולקין ב״שר הטבעות״, הטבע על מרכיביו מקבל תודעה, רגשות, רצונות והשפעה על הסובב ועל חיי האדם. בולטים במיוחד עצי הענק, ה"אנטים", שיציאתם למלחמה הופכת את היוצרות לטובת ה"טובים". אצל טולקין, הנשען על מיתולוגיות שונות, הטבע נושא זיכרון מיתי וקדוש. עציו והריו זוכרים את הימים הטובים של הבריאה, שומרים טינה לרומסיהם, וכאשר גודשים את הסאה הם מתעוררים כדי להגן על עצמם ולהשיב את הסדר הקוסמי על כנו.
כאן מקבל המשפט "הטבע זוכר" משמעות חדשה. זיכרון אינו חייב להיות תודעה. הוא יכול להיות עקבה: טבעת בעץ היא עקבה של שנה, שכבת אדמה היא עקבה של זמן, קרחון נושא בתוכו עדויות לתנאי אקלים מן העבר, ויער שנשרף ממשיך לשאת את סימני השריפה גם לאחר שהאש כבתה. הטבע אינו "מספר" את עברו, אבל העבר ממשיך לפעול בתוך ההווה החומרי שלו.
הטבע זוכר דווקא מפני שאינו זוכר כפי שהאדם זוכר. האדם זוכר באמצעות תמונות, סיפורים, שמות ומילים. הטבע נושא את עברו באמצעות חומר, שינוי,
הישרדות, הכחדה, צמיחה והתפרקות. ההבדל הזה מאפשר להרחיב את המושג "זיכרון" בלי להפוך את הטבע לאדם.
אבל הרעיון הזה, שהטבע אינו רק תפאורה למה שעושים בני אדם אלא יכול לשאת את מעשיהם ולהגיב להם, אינו חדש. הוא מופיע כבר בספרות הדתית שלנו, ובמקרא הטבע מקבל לא פעם תפקיד של עד, שופט ואף שותף למהלך המוסרי של העולם. השמים, הארץ, ההרים, האבנים והאדמה אינם תמיד רק הרקע שעליו מתרחש הסיפור האנושי; הם יכולים לשמוע, להעיד, לשאת את מה שקרה, ובמקרים מסוימים גם להיות חלק מן התגובה אליו.
כך, למשל, גל האבנים שמקים יעקב בהסכם עם לבן נעשה בעצמו לעד: "הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם" (בראשית ל"א, מ"ח). האבן אינה רק חלק מן הנוף. היא מקבלת תפקיד בתוך ההסכם ונשארת במקום גם לאחר שהאנשים שעשו אותו יעזבו. הרעיון נעשה רחב יותר ב"שירת האזינו", שבה השמים והארץ נקראים להאזין: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים ל"ב, א'). עוד קודם לכן, משה אומר: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (דברים ל', י"ט). השמים והארץ נעשים עדים להסכם, אבל גם עדים לזמן: הם יישארו כאשר הדור שעמד שם כבר לא יהיה.
אצל הנביא מיכה הטבע נכנס ממש אל זירת המשפט: "קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ. שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'" (מיכה ו', א'–ב'). גם ישעיהו פותח את נבואתו ב"הַאֲזִינִי אָרֶץ" ומכניס את השמים והארץ אל כתב האישום נגד בני ישראל: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אָרֶץ, כִּי ה' דִּבֵּר: בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיהו א', ב'). אצל חבקוק הדימוי נעשה כמעט ספרותי במובהק: "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב', י"א). האבן והעץ, חומרים דוממים לכאורה, נעשים כאן עדים למה שנעשה בעולם שנבנה מהם.
אלא שהמקרא אינו מסתפק בכך שהטבע יעיד. שוב ושוב הוא גם מגייס אותו ככוח שפועל בעולם בתגובה למעשי האדם: המבול, סדום, עשר המכות, קריעת ים סוף והשמש העומדת בגבעון הם רק כמה מן הדוגמאות הבולטות. במערכת הזאת הטבע אינו ניטרלי. הוא יכול להיות חלק מסדר מוסרי שבו מעשים אנושיים מקבלים ביטוי בעולם הפיזי עצמו. האדמה, השמים, המים והאש אינם רק המקום שבו הדברים מתרחשים; הם יכולים להיות חלק מן התגובה למה שהאדם עשה.
המחשבה הזאת מעניינת במיוחד בהקשר של המאמר, מפני שהיא מציעה שורש עתיק לרעיון שהטבע נושא בתוכו משהו מן ההיסטוריה האנושית. כמובן, אין כאן "זיכרון" במובן המדעי שבו אנחנו מדברים היום על טבעות עצים או על זיכרון אקולוגי. אבל מבחינה תרבותית וספרותית, המקרא כבר מציג עולם שבו הטבע אינו בהכרח אדיש למעשיו של האדם. לפעמים הוא עד, לפעמים שופט, ולפעמים אפילו נעשה כלי שבאמצעותו העולם מגיב.
ומכאן עולה גם האפשרות ההפוכה והקשה יותר: הטבע יכול לאבד את זיכרונו. כריתת יער מוחקת לא רק עצים אלא מערכת שלמה של יחסים. ייבוש נהר מוחק מסלול של חיים. הכחדת מין מוחקת אפשרות שהתקיימה במשך אלפי או מיליוני שנים. שריפה, כרייה, עיור והרס בתי גידול אינם רק פגיעה בהווה; הם גם מחיקת עבר.
במחקר האקולוגי משתמשים לפעמים במושג "זיכרון אקולוגי" כדי לתאר תופעה דומה. מערכת טבעית שנפגעה אינה בהכרח מתחילה מחדש מנקודת אפס. זרעים נשארים בקרקע, מינים מסוימים חוזרים, וקשרים שהתקיימו קודם יכולים להשפיע על הדרך שבה המערכת מתאוששת. מה שהיה אינו נשמר שם כסיפור, אבל הוא משנה את האפשרויות של מה שיכול לקרות אחר כך. זה בעיניי שימוש מעניין במילה "זיכרון", משום שהוא אינו מחייב להפוך את הטבע ליצור אנושי.
במובן הזה, הספרות העכשווית מביאה משהו שהספרות הקודמת יכלה רק לרמוז: העולם אינו רק מקום שבו האדם חי; הוא מאגר של היסטוריה שאינה אנושית.
וזה משנה גם את תפקידו של הסופר. אם הטבע הוא רק מטפורה, הסופר יכול לקחת עץ ולהפוך אותו לסמל לאדם. אבל אם העץ הוא ישות בעלת זמן משלה, השאלה נעשית מורכבת יותר: איך כותבים עץ בלי להפוך אותו לאדם? איך מספרים על נהר בלי להפוך אותו רק לסמל לזמן? איך מתארים יער בלי לצמצם אותו לרקע להרפתקה אנושית?
הספרות החדשה של הטבע מנסה, במידה רבה, לענות על השאלות האלה. גם ביצירות שבהן הטבע עדיין מטפורה, הוא נוכח יותר בזכות עצמו. הנהר אינו רק "כמו החיים"; הוא נהר. העץ אינו רק "כמו אדם"; הוא יצור החי בזמן אחר. היער אינו רק תפאורה; הוא מערכת יחסים. וכך, במקום לשאול כיצד הטבע דומה לנו, הספרות מתחילה לשאול כיצד אנחנו חיים בתוך משהו שאינו דומה לנו.
וזוהי אולי הסיבה העמוקה לכך שהטבע חוזר שוב ושוב אל הספרות. הטבע מאפשר לנו לדבר על עצמנו, אבל הוא גם מאפשר לנו לחרוג מעצמנו. הוא מזכיר לנו שהחיים גדולים מן הביוגרפיה שלנו, שהזמן אינו מתחיל עם לידתנו ואינו מסתיים במותנו. עץ יכול להתחיל את חייו לפני שאדם נולד ולהמשיך לחיות אחריו. נהר יכול לעבור ליד דורות של בני אדם ולהמשיך בלעדיהם. הר נשאר במקום שבו אימפריות קמו ונפלו.
לכן הטבע הוא מראה שהספרות העניקה לנו: כזו שאינה משקפת רק את דמותו של האדם, אלא גם מזכירה לו שיש דברים מלבדו. מבחינה זו, הדרך מן "הטבע כמטפורה" אל "הטבע זוכר" היא גם מעבר מן ההסתכלות האנושית הצרה אל צניעות מסוימת. בהתחלה האדם מסתכל בטבע ושואל: מה הוא אומר עלי? בהמשך הוא שואל: מה אני עושה לו? ולבסוף מתעוררת שאלה עמוקה יותר: מה נשאר בעולם מן האדם כאשר כבר אין מי שיזכור?
אולי התשובה נמצאת דווקא בטבע. גם כאשר הסיפור האנושי נשכח, החומר עשוי להמשיך לשאת את עקבותיו. האדם משנה את הטבע, פוצע אותו, משאיר בו סימנים. ולכן גם הטבע, במובן מסוים, נושא את סיפור האדם בתוכו.
ואולי לכן הספרות חוזרת אל הטבע שוב ושוב: לא רק מפני שהוא דומה לנו, אלא מפני שהוא מזכיר לנו את מה שאנחנו נוטים לשכוח. אנחנו זמניים. העולם ממשיך גם בלעדינו.
מכאן אפשר לחזור אל השאלה שממנה יצאנו: האם הטבע אכן זוכר, או שמא האדם הוא שמטיל עליו את זיכרונותיו? אולי אין צורך לבחור.
ייתכן שהזיכרון נוצר דווקא במפגש: האדם מביא אל המקום את עברו, והמקום מחזיר לו אותו באמצעות החומר. האדם החוזר אל העץ אינו פוגש עוד רק עץ; הוא פוגש את עצמו כפי שהיה. הנהר אינו זוכר את הילדות של מי ששחה בו, אבל די בכך שהוא עדיין שם כדי לפתוח בתודעה דלת אל מה שנעלם. במובן הזה, הטבע הוא לא רק מראה לחיי האדם. הוא שותף לזיכרון האנושי.
ואולי מכאן מתחילה הספרות החדשה של הטבע: ברגע שבו האדם מפסיק לשאול רק מה הטבע אומר עליו, ומתחיל להקשיב למה שהטבע — בדממה שלו, בהתמדתו, בשינוייו ובאובדניו — מספר על עולם שהיה כאן לפניו, יהיה כאן אחריו, ושאת סיפורו הוא עדיין אינו יודע לקרוא.
העצים אינם רק סמלים של יציבות או צמיחה. הם מכריחים את הקורא להתמודד עם קנה מידה אחר של זמן. חיי אדם נמדדים בעשרות שנים, בעוד חייו של עץ עשויים להימדד במאות שנים. במפגש הזה מתערערת התחושה האנושית שהזמן האנושי הוא הזמן היחיד שקיים. ביצירות כאלה "זמן העצים" מאפשר להעמיד מול חיי האדם זמן מחזורי, איטי וארוך בהרבה.
Wordsworth, div William. “Lines Written a Few Miles above Tintern
Abbey.” In Lyrical Ballads, with Samuel Taylor Coleridge. London: J. & A. Arch, 1798.
Hardy, Thomas. The Woodlanders. London: Macmillan and Co., 1887.
Roy, Arundhati. The God of Small Things. New York: Random House, 1997.
Powers, Richard. The Overstory. New York: W. W. Norton & Company, 2018.
Buell, Lawrence. The Environmental Imagination: Thoreau, Nature Writing, and the Formation of American Culture. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1995.
Iovino, Serenella, and Serpil Oppermann, eds.
בראשית ל"א, מ"ח; דברים ל', י"ט; דברים ל"ב, א'; מיכה ו', א'–ב'; ישעיהו א', ב'; חבקוק ב', י"א.