הַחֲצָבִים כְּבָר כָּאן. הֵם חַיָּבִים
לִהְיוֹת כָּאן, גַּם אִם מְדֻבָּר
בַּהַשְׁעָרָה הַמְּבֻסֶּסֶת
רַק עַל נִסָּיוֹן שֶׁל
שָׁנִים.
הֵם כָּאן, כְּמוֹ מִבְצַע סוֹף עוֹנָה
עָיֵף, הַמִּתְחַיֵּב בִּגְלַל מוֹעֲדוֹ
בְּלֹא שֶׁאִישׁ יִטְרַח עַל
מַסַּע הַפִּרְסוּם
שֶׁלּוֹ.
וּבְסוֹף הָעוֹנָה, כִּבְכָל סוֹף,
עַל מִשְׁמַרְתָּם, הֵם
יָמוּתוּ הַחֲצָבִים,
זְקוּפִים.
רוּחַ קַלָּה מְבַדֶּרֶת אֶת עֲלֵי הָעֵצִים,
אוּלַי זֶה רַק זִכָּרוֹן נִשְׁכָּח שֶׁל
סֶפְּטֶמְבֶּר
שֶׁפַּעַם הָיָה קַר וְעַכְשָׁו הוּא
רַק הֶמְשֵׁךְ שֶׁל אוֹגוּסְט,
בֶּן קַיִץ הַמְּמָאֵן
לְהִסְתַּיֵּם.
זֶה הַזְּמַן, נִרְאֶה, לְהַסְפִּיק
לִשְׁאֹף אֶת הָאֲוִיר
הַנָּע.
בְּעוֹד יוֹם-יוֹמַיִם מַבְטִיחִים הַחַזָּאִים, יָשׁוּב
הַחֹם לְאֵיתָנוֹ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר אִם שָׁב
אוֹקְטוֹבֶּר כְּיוֹנַת שָׁלוֹם
לְהָפִיג.
הַקְּמָטִים זוֹכְרִים,
גַּם אִם אֵינָם
מְדַבְּרִים.
הֵם מְעִידִים כִּי פַּעַם הָיוּ
פְּנֵי הַשֶּׁטַח שְׁטוּחִים
בְּלִי מַגַּע יַד אָדָם,
אוֹ מְכוֹנָה.