מבוא

האם הטבע זוכר?  שאלה זאת, העומדת בבסיסו של גיליון זה, עשויה להישמע בתחילה כאמירה פואטית יותר מאשר כשאלה ממשית. והרי זיכרון, כפי שאנו מכירים אותו, הוא תכונה אנושית: הוא קשור לתודעה, לשפה, לחוויה וליכולת לשמר עבר ולהשיבו אל ההווה.

בתפיסה הרומנטית והארכיטיפית, הזיכרון של הטבע בשירה מתעלה מעל להשלכה פסיכולוגית גרידא והופך להתגלות של אחדות קוסמית קדומה. המשורר אינו רק "מלביש" את רגשותיו על הנוף, אלא משמש לוח תהודה לישות חיה ונושמת הנושאת בתוכה לא-מודע קולקטיבי וזיכרון דורות. בשירה הפילוסופית-רומנטית, הטבע הוא המקור והבית הרוחני של האדם, ולכן היא ייחסה לו זיכרון, כשהיא חושפת רשת סמויה של קשרים שבהם הדומם והאנושי שזורים זה בזה. אפשר למצוא בכך שיבה אל אמת ארכיטיפית עמוקה שבה האדם והעולם שותפים לאותו סיפור קיומי, והטבע הופך לשומר הנצחי של החוויה האנושית.

לעומת זאת, בשירה המודרניסטית הטבע הוא אדיש יותר. השירה השילה ממנו כל תודעה ושיקפה את עמידתו של האדם מול מרחב מכניסטי, זר ואדיש לחלוטין לסבלו או לאושרו. כך חל מעבר מהטבע המהדהד אל הטבע המנוכר המסמן את השבר הקיומי של המאה העשרים, ועיתוק מתחושת שייכות הרמונית עם יקום טעון משמעות לחוויה של בדידות קיצונית. האדם נאלץ להכיר בארעיותו ולברוא את משמעות חייו בעצמו אל מול שתיקתו המוחלטת של העולם.

ובכל זאת, בשירי הגיליון הזה, הטבע חוזר במידה רבה אל הגישה המאנישה את הטבע – הוא זוכר, או למצער נושא את זיכרונותינו. הוא מופיע כמי שנושא עקבות, שומר סודות, מעיד על מה שהיה ולעיתים אף מדבר. אבן, עץ, אדמה, נהר, ים, רוח ונוף אינם רק תפאורה העומדת מאחורי האדם; הם נעשים חלק ממנגנון הזיכרון עצמו.

ברצנזיה זו דגמתי כ-30 שירים (בדרך כלל אחד לכל משורר). אמנם, אפשר ששירים אלה אינם משקפים את כל התמות האפשריות בתפיסתנו את הקשר בין טבע לזיכרון, וודאי שאינם מציגים תפיסה אחידה שלו, אך די בהם כדי להצביע על מגוון ורצף של יחסים. כך, לא כל השירים טוענים במישרין שהטבע זוכר. להפך: הקריאה בהם מגלה קשת רחבה של יחסים בין האדם לבין העולם הטבעי. לעיתים הטבע הוא פצע שנרשם בו עבר אנושי; לעיתים הוא ארכיון של משפחה ושל זהות; לעיתים הטבע הוא מורה שהאדם מבקש ללמוד ממנו; במקרים אחרים הוא מאפשר שחרור מן השגרה והרחבתה של התודעה, ולעיתים הוא נעשה מתווך לקיום רחב יותר, אל מעבר לאדם ולביוגרפיה הפרטית.

מכאן שמעבר לשאלה האם "הטבע זוכר" מצויה שאלה עמוקה יותר: איזה יחס האדם מקיים עם הטבע כאשר הוא מבקש לזכור, להבין, להשתחרר או למצוא משמעות לקיומו.

 הטבע כפצע וכזיכרון מדמם

באחד הקצוות של הרצף נמצא הטבע הנושא בגופו את האלימות האנושית: הטבע אינו רק שומר זיכרון אלא נושא ממש את סימניו. כך, בשיר "זיכרונות קיסריה" של אסף קורן האבנים סופגות "תרבויות, תפילות ודם". החורבן של המקום עדיין חרוט בסדקיה האבנים והרוח נושאת אל הדובר "קולות שאין להם לשון", ובסופו של השיר מתרחש היפוך מכריע: לא האדם זוכר את קיסריה, אלא קיסריה זוכרת את כל העוברים בה, והאדם הוא רק אחד מהם. הזיכרון עובר אפוא מן התודעה האנושית אל המקום. המקום נעשה בעל היסטוריה משל עצמו.

ב"האם הפצועה" של שושי הלוי הקשר בין פצע אנושי לטבע נעשה כמעט בלתי ניתן להפרדה: בכל עץ שנכרתו ענפיו הדוברת רואה את גדם בנה. העץ אינו זוכר אירוע שהתרחש בעבר; הוא נעשה צורתו הנוכחית של הזיכרון.

בשיר "בטרסות של הרי השוף" של יעקב אשר, האדמה, קירות האבן, השורשים, הרוח והמים משתלבים במחזור של חיים, מלחמה, מוות וצמיחה. האדם עשוי להיעלם, להיסחף ואף להתחלף בצמח אחר, אבל החומר ממשיך את הסיפור: "וצמח אחר יגדל במקומי… שישלח את קוציו לדורות הבאים". הטבע נעשה לחוליה מקשרת בין דורות.

אצל איילת אלטמן, בשירה "חוקים של טבע", האדמה אינה רק חומר. היא "זוכרת את אשר שכחה" ומתחתיה מצטברות שכבות של זמן. הזיכרון קשור גם להתמדה של החיים: הבטון נסדק תחת לחץ השורש, ומתוך ההרס נוצרת "שארית חיה". הזיכרון אינו רק משמר את העבר – הוא עשוי להיות גם הכוח המאפשר למה שנותר להמשיך ולצמוח.

הטבע כמורה: הזיקה הרפלקסיבית

המודל השני מציע את הטבע, לא רק כנושא שהשיר מתבונן בו, אלא כמורה דרך לאדם. ההתבוננות בצמח, בעץ, ברוח או בחומר מחזירה את האדם אל עצמו ואל שאלות הנוגעות לאופן שבו הוא חי וכותב.

השיר "חוטמית זיפנית" של מולי פלג הוא דוגמה מובהקת לכך. הדובר לומד מן החוטמית כיצד להשיג הרבה מבלי לזוז מן המקום, ומן האלון השסוע כיצד להכיל את רעד הסביבה ואת האיום. השיר אינו מסתפק בשיעור בטבע: הוא מחבר את הלימוד לשירה עצמה, ומטיל ספק ביכולתה של השירה לשמש "מִפְלָט" מן החיים. הטבע נעשה אפוא גם מורה ארס־פואטי: הוא מלמד את האדם משהו על יחסו למילים, על גבולותיהן ועל עצם האפשרות להימלט באמצעותן.

ב"גלגול חסר" של תומר קליין הקשר בין טבע לכתיבה נעשה מפורש אף יותר. העלים הם "הערות שוליים", האבן היא "טיוטה מקומטת", והמים הם ניסוי שנמחק, אך שוליו עדיין לחים. החומר אינו רק מדומה לכתב; הוא הופך לסוג כתב אחר, שאינו מתיימר להסביר אלא מצביע על המקומות שבהם החומר השתנה. גם האדם עצמו מתגלה כ"מטמורפוזה" בתוך אותו תהליך. הטבע אינו מחזיק רק בעבר, אלא מלמד את האדם כיצד לקרוא את השינוי.

אפשר לכלול במודל הזה גם את "נשימה מתוך ההרס" של איילת אלטמן, שבו הטבע אינו מנחם את הדובר אלא מתעקש על הישרדותו. הרוח משסעת, הבטון נסדק, ומתוך ההריסות מופיעה נשימה חדשה. הלימוד אינו אופטימיזם אלא הכרה בכוח שאינו נשמע בהכרח להיגיון האנושי.