נְדוּדִים 

אוּלַי גַּם אֶצְלְךָ

זֶה מַתְחִיל מֵרִצּוּד קַל,

כְּמוֹ פַּרְפַּר

שֶׁלְּרֶגַע מְעַפְעֵף לְיָדְךָ,

לֹא נִלְכַּד בְּרֶשֶׁת עֵינֶיךָ,

מַשְׁאִיר אוֹתְךָ תָּר.

לִפְעָמִים זוֹ אוּלַי רַק

מִלָּה דַּקָּה

שֶׁנִּדְחֶקֶת לְפֶתַע לְאָזְנְךָ

וְנִתְלֵית כְּעָגִיל בּוֹהֵק

עַל הַתְּנוּךְ הָרַךְ –

עֵדוּת לְמִשְׁאָלָה

שֶׁנֶּעֶלְמָה.

וְאָז הַשְּׁבִיל – אוֹתוֹ הָרֵיחַ

שֶׁלֹּא תַּצְלִיחַ לְהַגְדִּיר,

וְאוֹתוֹ הַגָּוֶן

שֶׁלֹּא תִּמְצָא לוֹ שֵׁם מַתְאִים,

וְהַצְּלִיל, אוֹתוֹ הַצְּלִיל…

אוּלַי גַּם אֶצְלְךָ

כְּבָר הֵחֵלּוּ נְדוּדִים

בְּתוֹךְ כִּיסִים רְכוּסִים

שְׁאַט אַט נִפְרָמִים.