הטבע זוכר (המשך)

״חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף
שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וָאֶבֶן.״

החוף נושא בגופו את זכרו של מה שאיננו. הנחל עזב, אך עזיבתו קיבלה צורה בחול ובאבן. דווקא המילים ״חול ואבן״ מונעות מן הגעגוע להישאר רגש מופשט: הלב השבור קיבל חומר, מרקם וקו חוף. החוף של עכשיו הוא תוצאתו של הנחל שהיה כאן אז. הטבע אינו מספר על האובדן; הוא נעשה לצורתו.

ב״גשם בשדה קרב״ של יהודה עמיחי, הגשם אינו תפאורה לרגש אלא המגע המשותף של המקום:

״גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי:
עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים […]
וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים,
אֲשֶׁר אֵינָם מְכַסִּים עוֹד.״

הגשם אינו נזכר כאירוע מן העבר בלבד; הוא יורד כעת בתוך השיר, על אותו שדה, על פני החיים ועל פני המתים. הוא עושה את המקום לרצף חומרי אחד, אך הכיסוי ואי־הכיסוי מבדילים בו בין שני מצבים שאין להשוות ביניהם. כך הטבע מחבר ואינו מנחם: אותו גשם נוגע בכולם, אבל המגע חושף דווקא את הסופיות. האסון לא התרחש רק בנפשו של מי ששרד; הוא התרחש תחת שמים מסוימים, על אדמה שנרטבה ממש, והגשם נעשה לעד החוזר של המקום.

ב״תיירים״ הופך עמיחי את סדרן המקובל של שכבות המקום. ירושלים מציעה מצודה וקשת עתיקה, אבל לפני ההיסטוריה הוא מציב גוף יושב, מדרגות וסלים:

״פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד […]
יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.״

האדם היושב עם סלי הקניות אינו נקודת ציון שולית ביחס לאבן; הוא שמעניק לאבן מקום בתוך החיים. התייר מבקש לקבע את ירושלים כשריד, אבל האיש זז, הפירות ייאכלו והיום יחלוף. דווקא התנועה החולפת הזאת היא זיכרונו החי של המקום. הממשות נוצרת כאשר ההיסטוריה הגדולה מגיעה עד למדרגה, אל משקל הסלים בידיו של אדם מסוים ואל הבית שאליו הוא שב.

בשיר ״המקום שבו אנו צודקים״ האדמה עצמה נעשית מבחן לזיכרון ולחיים:

״מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.״

כאן ״מקום״ הוא בעת ובעונה אחת עמדה מוסרית וקרקע ממשית. הצדק המוחלט רומס ומקשה את האדמה; במקום אטום כזה אין אביב. בהמשך השיר הספק והאהבה מתחחים את העולם כחריש, ואז נשמעת לחישה במקום שבו עמד בית שנחרב. הזיכרון אינו מצבה הקופאת מעל החורבן, אלא קרקע המסוגלת להישאר חדירה למה שאיננו ולמה שעוד עשוי לצמוח. הטבע זוכר לא מפני שהוא משמר הכול ללא שינוי, אלא מפני שהפריחה החדשה אינה יכולה למחוק את סימני הבית שנעדר.

כאן טמון תפקידה של השירה. ההיסטוריה נוטה להפשיט: עם, ארץ, מלחמה, גלות ושיבה. השירה מחזירה לה מקום, ואחר כך מתקדמת מן הארץ אל הדרך, מן הדרך אל האבן ומן האבן אל הגוף שישב עליה. בכל שכבה הזמן נעשה אישי יותר, ולכן גם ממשי יותר.

הטבע אינו בהכרח מנחם. לעיתים הוא אדיש ולעיתים דווקא שיבתו המחזורית מכאיבה: האביב חוזר, המת אינו חוזר; הגשם יורד שוב, אבל מי שעמד בו איננו. אולם משום שהטבע אינו נתון כולו לשליטת הנפש, הוא מעניק לזיכרון דבר שהנפש לבדה אינה יכולה להעניק לו — חוץ.

המקום אינו יכול להבטיח שהזיכרון מדויק. הוא אינו עד משפטי. אבל הוא מעניק לחוויה ממד שאינו תלוי רק בדמיונו או בפחדו של הזוכר. אפשר לעמוד בו, לגעת בו, לראות כיצד השתנה ולחלוק אותו עם אדם אחר. העבר הפנימי אומר: אני נושא את הדבר בתוכי. המקום אומר: הדבר התרחש גם מחוץ לך.

הטבע זוכר כאשר אותו כאן נושא יותר מעכשיו אחד. הוא נעשה כתב־יד שעליו נכתבו תקופות שונות בלי למחוק זו את זו: הזמן הגאולוגי, ההיסטורי, המשפחתי ולבסוף הרגע הפרטי. זיכרון הוא היכולת לעמוד כאן עכשיו ולהרגיש, בלי להתבלבל: כאן ממש הייתי אז. המקום הוא שעושה את הקישור. משום כך הטבע אינו רק נושא הזיכרון בשירה; הוא הדבר שבאמצעותו הזמן נעשה ממשי.