ראוי כמובן להדגיש שהחלוקה המוצעת אינה הרמטית. אותם שירים עשויים לנוע בין כמה מודלים בעת ובעונה אחת. "זיכרונות קיסריה", למשל, הוא גם שיר על חומר שסופג היסטוריה וגם שיר על המקום כשותף לזיכרון; השיר "נמצאת" הוא על שורשים ביוגרפיים, אך גם על שינוי; "חוטמית זיפנית" הוא שיר על הטבע כמורה, אך בה בעת שיר על גבולות השירה. דווקא החפיפות הללו הן המעניקות לטיפולוגיה את ערכה: היא אינה מבקשת לכלוא את השירים במשבצות, אלא לזהות את כיווני התנועה ביניהם.

מן הקריאה עולה שינוי במעמדו של הטבע בשירה. הוא אינו עוד רק הרקע שעליו מתרחש הסיפור האנושי. הוא נעשה שותף פעיל בסיפור: עד, מורה, ארכיון, מראה, חומר כתיבה, מרחב שחרור ולעיתים ישות המדומיינת כבעלת קול ותודעה. הוא משמש גם נחמה מסוימת, דווקא בעידן המודרני, הציני, המחושב, הקר והאכזר.

הכותרת "הטבע זוכר" אינה חייבת להיקרא כקביעה עובדתית, אלא כהנחה פואטית הנבחנת בשירים. חלקם מקבלים אותה כמעט כפשוטה: קיסריה, הברוש והאדמה זוכרים. אחרים מעבירים את פעולת הזיכרון אל האדם: הוא זוכר באמצעות הריח, הנוף, העץ או הים. ואחרים מטשטשים את הגבול עד שלא ברור עוד מי זוכר את מי.

מן הקורפוס עולה שהזיכרון אינו נמצא בהכרח בתוך האדם או בתוך הטבע. הוא נוצר ביניהם. האדם מטביע את עצמו בנוף, והנוף חוזר אליו בדמות זיכרון. הוא מביט בעץ ורואה את בנו, מביט באדמה ורואה את משפחתו, רואה בים את ילדותו, באבן את ההיסטוריה והתרבות, ובעלה – את חייו שלו. במקביל הטבע מתנגד להפיכתו למראה אנושית בלבד: הוא מתכלה, משתנה, צומח, נסדק, מתחדש וממשיך להתקיים במסלולים שאינם כפופים לזיכרון האנושי. מכאן עולה השאלה  האם הטבע שומר את זיכרונותינו, או שמא אנו מפקידים בו את מה שאיננו מסוגלים לשאת בעצמנו?

"הטבע זוכר" הופך מתיאור של נושא ספרותי להצעה נוספת להבנת שירה: היחס אל הטבע מציג דינמיקה עשירה ורבת פנים. בכל אחד מן המודלים דלעיל חדל הטבע מלהיות תפאורה סבילה בלבד והופך לשותף פעיל, מרכזי בפענוח המורכבות של הקיום האנושי.