זה רק הים הממשי, אלא רמז חד למחלת הסרטן שבה לקה קמחי. ברגע שחל מעבר זה מן המפלצת הכללית לפרטית, היא הפכהלמוחשית הרבה יותר. ואילו הים "נסוג", לפחות בתודעת הקורא הזה, לסכנה יותר אמורפית, לא ממשית ורחוקה, כמו הסיכוי הממשי שהים באמת יטביע עיר על יושביה.      

מנגד, ב"משיב השמש", הים הופך לנוף של אור. השקיעה על קיסריה משתקפת בדלתות הזכוכית, מהמרפסת האופק פוגש את השמיים, חדרה פרוסה, פרדס חנה מציצה, הרי השומרון במזרח. זהו שיר שבו המרחב נעשה כמעט כולו פתוח. הבחירה בכותרת "משיב השמש" כהיפוך ל"משיב הרוח ומוריד הגשם", המבשרים על החורף, הקור והקדרות, היא הצהרה על החזרת החיות, הריפוי והאור לגופו ולנפשו.  "משיב הרוח" נאמר בתפילה במסגרת ברכת "מחיה המתים", וכאן דומה שקמחי מרגיש שהמעבר למישור החוף והקרבה לים מחזירים לו את נשמתו ואת חייו, במובן העמוק ביותר – הוא זכה לאפשרות של החייאת מתים פרטית משלו, תחת קרני השמש החמימות של החוף.

מֵחַלּוֹן חַדְרֵנוּ מִתְמַהְמַהַת

הַשְּׁקִיעָה עַל קֵיסַרְיָה

עַל דַּלְתוֹת זְכוּכִית

הַסָּלוֹן עוֹלָה זְרִיחָה

מְצִיפָה אוֹר

מֵהַמִּרְפֶּסֶת בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה

הָאֹפֶק פּוֹגֵשׁ אֶת הַשָּׁמַיִם

חֲדֵרָה פְּרוּסָה

פַּרְדֵּס חַנָּה מְצִיצָה

הָרֵי שׁוֹמְרוֹן בַּמִּזְרָח

הָעִיר חָרִישׁ מִזְדַּקֶּרֶת

אֲנַחְנוּ מוּדָעִים

זֹאת גְּלוּיַת נוֹף

בָּאנוּ מֵהַצְּלָלִים אֶל הָאוֹר

קמחי אינו מסתפק בתיאור נוף יפה. כדרכו להפתיע בשורה חכמה החותמת את שיריו, מגיע כאן הסיום המפוכח: "אנחנו/מודעים/זאת גלויה/של נוף/באנו/מהצללים אל האור." המשפט מסכם לכאורה את המעבר כולו, אך "הצללים" וה"אור" אינם רק ירושלים מול ערי החוף,  הם גם תקופות בחיים, מצבי תודעה, כאב והקלה, עבר והווה. האור הוא מעין אותה גאולה ומידה של אופטימיות (אמנם זהירה) שהוא חש שזכה בה במעבר אל החוף והים, אך גם אפשר ששזורה בו הידיעה שזהו מצב זמני, אולי לא "אמיתי", כ"גלוית נוף", ואף שבמקום זה הגאולה שלו שברירית, ואף בבחינת "הזדמנות האחרונה".

ולכן אני תוהה אם אפשר שקמחי, בשיר זה, ובייחוד בשיר "מפלצות" (ואולי אף בשירים נוספים העוסקים בחוף ובים), הושפע אסוציאטיבית משירו של עמיחי "הים והחוף":

"הַיָּם וְהַחוֹף זֶה לְיַד זֶה תָּמִיד. שְׁנֵיהֶם/רוֹצִים לִלְמֹד לְדַבֵּר. לִלְמֹד לוֹמַר/רַק מִלָּה אַחַת… /הֵם מִתְקָרְבִים…/אֶל הַדִּבּוּר, אֶל אֲמִירַת/הַמִּלָּה הָאַחַת/כְּשֶׁהַיָּם יֹאמַר 'חוֹף'/וּכְשֶׁהַחוֹף יֹאמַר 'יָם'/תָּבוֹא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם/ יַחֲזֹר הָעוֹלָם לְתֹהוּ".

אם המעבר של קמחי מירושלים למישור החוף בשירו "משיב השמש" מצטייר כגאולה פיזית ורוחנית, בשיר "מפלצות" הוא חושף רובד עמוק ומפוכח יותר. הוא מנהל דיאלוג הפוך עם שירו של עמיחי שבו השאיפה לביטול המרחק בין המים ליבשה נתפסת כחתירה מיתית לעבר חזרה לתוהו, קרי: מצב היולי של טרום בריאה. ניתן למצוא בו הישענות על מיתוסי הבריאה הקדומים ובהם תפקיד מפלצות הים, שיצרה אלת הים תיאמת, שחלק מהחוקרים מזהים אותה עם ה"תוהו" והתהום המקראי.

אצל קמחי כיוון התנועה הוא הפוך: הוא מגיע אל קו החוף לאחר שכבר כמעט ונבלע בידי מפלצת ה"תוהו" של מחלת הסרטן. שלא כבשירו של עמיחי, קמחי אינו מחפש התמזגות מוחלטת עם הים, אלא מתיישב על קו התפר השברירי בינו לבין היבשה. אך הוא מודע לכך שהים – כמטפורה לכוחות טבע – אדיש ויכול ב"אבחה אחת" להפוך למפלצת, כמו זו המצויה באותם מיתוסים. ולהטביע עיר. אך עבורו, הדו-קיום המתוח הזה על קו החוף הוא 'תחנה אחרונה' המעניקה לו גאולה זמנית – לא תוספת של שנים, אלא תוספת של חיים ואור שמש, לפני שהתוהו הקדמוני ינצח.

 הגוף הולך – ומתמודד

 מצבו הפיסי – גופו של קמחי הוא ציר מרכזי בספר.  הליכתו אינה  סתמית. היא נובעת מצורך פיסי. לכן ההליכה אינה מטאפורה בלבד. הגוף באמת הולך.  נוסע, עולה, יורד, נבדק, מתעייף, מזדקן, חוזר להיות ילד, נע בין ירושלים לים. ובייחוד בולט הדבר בשיר  "ירושלים הדסה עין כרם" שבו הגוף נעשה כמעט מכשיר מדידה של הקיום. של מסע הלוך ושוב הנדמה כבלתי נגמר לעולם, שוב ושוב. שלוש שעות הלוך, שלוש שעות חזור, שלוש רכבות הלוך ושלוש חזור:

שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת הָלוֹךְ

שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת חָזוֹר

הֲמוֹן אָדָם

נֶאֱבָק עַל רְאִיָּתוֹ

אֵין לִי דְּמָעוֹת

עֵינַי צְרוּבוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סוּגֵי טִפּוֹת

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי מוּל מַכְשִׁיר הַבְּדִיקָה

שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל אָבַד

נָפַלְתִּי לְאָחוֹר חֲסַר יֶשַׁע

אַחַר אָמַר הַמֻּמְחֶה לְרִשְׁתִּית

הַמַּצָּב יַצִּיב

זהו אדם הנאבק על ראייתו, מגיע לבדיקה, מאבד שיווי המשקל ונופל לאחור. קיימת בשיר אירוניה עצמית דקה כלפי גופו, הנמסרת בפיו של המומחה לרשתית שאומר: "המצב יציב", ומן הסתם מתכוון לכך באמת, ובכל זאת:  יש במילים נחמה – אך זוהי נחמה פורתא. היציבות אף עומדת בסתירה לתנועה שבה עוסק כל השיר, ומנוגדת לנפילה.  בולט גם הפער הפואטי בין השפה הרפואית לבין חוויית הגוף. והרי אדם וודאי משורר אינו חווה את עצמו כ"תיק רפואי", אלא חווה פחד, זיכרון, גוף וזמן.

להמשך הקריאה יש להקליק כאן