מתבטאת בטוויית גשרים קטנים אל העולם המודרני, שמאפשרים לאב לשמור על קשר ועל תפקוד. השיר אינו מנסה לפתור את הפרידה, אלא חוזר אל אחת השאלות הבסיסיות של הספר: איך ממשיכים לנוע כאשר אנשים, מקומות ותקופות נשארים מאחור. 

שֶׁתָּבוֹאִי לְבַקֵּר אֶת
אָבִיךְ שֶׁנֶּחֱלַשׁ בְּטֶרֶם
בְּבַיִת בּוֹ לֹא נוֹלַדְתְּ
דַּבְּרִי אִתּוֹ לְאַט
זִכְרִי אֵיךְ דִּבֵּר אִתָּךְ

שֶׁתָּבוֹאִי רְאִי אִם יֵשׁ
בַּמַּחְשֵׁב אוֹ בַּנַּיָּד דָּבָר

שֶׁיִּקַּח לוֹ שָׁעוֹת לְסַדֵּר

שֶׁתָּבוֹאִי יָאִירוּ
עֵינָיו
תָּבוֹאִי
כְּשֶׁתִּרְצִי לְסַפֵּר

המשורר בורר את עצמו

ב"אדם מה יש לו בחייו", הנשען במפורש על דוד אבידן ועל "ערב פתאומי", מתרחשת אולי ההרחבה הפואטית הישירה ביותר של הספר. במשפט "אדם/ בורר את זיכרונותיו" המשורר בוחר מה לזכור ומה לשכוח, כשם שהוא בורר את חפציו, משאיר את היתר, ולעיתים אוגר ומעיק על נפשו. ואז מגיע המעבר: ה"משורר/בורר את שיריו." גוף, זיכרון וכתיבה מחברים. אך כפי שהאדם אינו יכול לשאת את כל חייו, המשורר אינו יכול להכניס את כל שיריו לספר. חלק מודפס, אחרים נשמרים. לב השיר, בסיומו (כמו במקרים רבים אצל קמחי), מעניק לספרו את היבטו הפואטי (ואף הארספואטי):

"כל שיר מכיל אחד חלקי שישים מנשמתו."

הניסוח נשען על ההקשר של "אחד משישים", המזכיר אמנם את הביטוי "בטל בשישים" – קרי שכל שיר הוא פרט זניח כביכול, אבל אי אפשר בלעדיו בהרכבת המכלול, שכן משמעותו אינה חשבונאית-סטטיסטית: השיר אינו נשמה שלמה אבל הוא חלק ממנה, אולי אפילו חלק זעיר ממנה. אבל דווקא משום כך כל שיר נושא משהו שאין לו תחליף. קמחי יוצר במילים אלה פרדוקס יפה: הספר שלפנינו מורכב מעשרות חלקיקים שאף אחד מהם אינו מתיימר להכיל את האדם כולו. ובכל זאת, דווקא הצטברותם מאפשרת לקורא לראות אדם. וזה אולי סודו של הספר: קריאת כל השירים ה"פשוטים" ברצף יוצרי פאזל שלם: זהו הפלא שבפשטות שיש מה ללמוד ממנה כשהיא כה זכה.

אָדָם בּוֹרֵר אֶת זִכְרוֹנוֹתָיו
חֶלְקָם הוּא מְבַקֵּשׁ לִזְכֹּר
אֶת הָאֲחֵרִים לִשְׁכֹּחַ
מִתּוֹךְ תִּקְוָה לְהֵיטִיב
אֶת נִשְׁמָתוֹ הַבּוֹכָה

אָדָם בּוֹרֵר אֶת חֲפָצָיו
חֶלְקָם הוּא מוֹתִיר אֶת
הַיֶּתֶר הוּא מַשְׁלִיךְ בְּמַחֲשָׁבָה
שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהֶם שִׁמּוּשׁ

יֵשׁ וְאָדָם אוֹגֵר וּמֵעִיק עַל נַפְשׁוֹ

מְשׁוֹרֵר בּוֹרֵר אֶת שִׁירָיו
חֶלְקָם הוּא מַדְפִּיס בְּסֵפֶר
אֶת הָאֲחֵרִים הוּא שׁוֹמֵר
כָּל שִׁיר מֵכִיל אֶחָד חֶלְקֵי
שִׁשִּׁים מִנִּשְׁמָתוֹ..

בין אופטימיות לפסימיות

ללכת למקום אחר הוא ספר אופטימי ופסימי בו בזמן. הוא מכיר בכאב, במחלה, בזקנה, באובדן ובמוות, אבל אינו מתמסר להם. הוא מכיר גם באפשרות של התחלה חדשה, של ים, אור, אהבה, הליכה ושל שירה. הדבר ניכר אפילו בשירים שהמוות נמצא בהם – לעתים הוא נדחק אל שוליהם ולעתים הוא "שורת המחץ" כתזכורת, מעין צל שמגיע אחרי האור, אך לעתים – הצל מפנה מקומו לאור. קרי: קמחי אינו נזקק לביטול הפחד כדי לייצר אופטימיות.

כך בנוי גם השיר "ארבע כוסות ביום  חול" החותם את הספר, ולא במקרה שכן הוא מתאר ארבע תקופות מרכזיות במסע שהספר מתאר. ארבע הכוסות הן כמעט טקס אישי: הראשונה לזכר השנים שהושלכו, השנייה לזכר השאיפות שנטלו מן הנשמה חלק, השלישית – היחידה שאינה נשתית – היא לזכר חולי הסרטן שפגשו בו ולא צלחו את הדרך, אך משמשים עדות וזיכרון חי למה שעבר. ואילו הכוס הרביעית – לכבוד השירה "האוחזת בי" היא האור המעיב על החושך. זו אינה אופטימיות תמימה. השירה אינה מרפאה את המתים ואינה מחזירה את השנים. אבל היא אוחזת באדם. ואולי בכך נעוצה משמעות נוספת של "ללכת": האדם ממשיך ללכת לא מפני שהדרך נעשתה קלה, אלא מפני שיש עדיין משהו שאוחז בו ולהיאחז בו.

 הפלא שבפשטות

קמחי כותב בשפה פשוטה, ולעיתים נדמה שהפשטות הזאת עלולה להסתיר את העבודה הפואטית. אבל ככל שקוראים בספר, מתברר שהפשטות היא בחירה ולא היעדר תחכום. קמחי אינו זקוק למטאפורות מסובכות. מדברים פשוטים, מפרטי חיים, נוצרת שירתו ויוצרת אליה קרבה אנושית.  קמחי אינו מנסה להפוך את עצמו לדמות ספרותית (ועל תכונות אלה עמדתי גם בסקירת ספרו הקודם, "דבר הקורה בעונת מעבר"). הוא מביא אל השיר את האדם טוב האופי, עם גופו, זיכרונותיו, חולשותיו, אהבותיו, ילדיו, מקומות שעזב ואליהם עבר, חברים, חיים ומתים.

הדבר ניכר במיוחד בשיר "כל שרציתי הוא ללכת". המשורר מספר שהיה בן 48 כשהתחיל "ללכת מחדש", ואיש לא שיער שיגיע בדרך המילים. "המילים אימצו אותי", הוא כותב, "אני רק מסדר אותן". משפט זה ראוי לקריאה זהירה. הוא עשוי להישמע כאילו המשורר מקטין את מלאכתו, אך למעשה הוא מתאר היטב את הענווה המאפיינת את הספר – כמו את ספריו הקודמים: הוא אינו מעמיד את המשורר במרכז כגאון המייצר עולם יש מאין, אלא כאדם שמקשיב למה שמגיע אליו ומנסה לסדר ולספר אותו.

 בהליכה הזו – האדם נשאר

 בסופו של דבר,  ללכת למקום אחר הוא ספר על תנועה, אבל לא פחות מכך  – על מה שאינו נע. הגוף עובר מירושלים לחוף. הילדים גדלים ומתרחקים. אנשים מתים. הראייה משתנה. הבית משתנה. הנוף משתנה ואפילו המשורר משתנה.  אבל נשארים הזיכרון, האהבה, הקול, והשיר.

לכן אין זה ספר על "עזיבת ירושלים" במובן הפשוט. ירושלים אינה ננטשת. היא ממשיכה ללכת עם המשורר. היא נמצאת בשיר על עמיחי, בתרועת השופר, בזיכרונות השבת, בקטמון, באנשים שאינם עוד, ובילד שמבקש שמישהו ייקח אותו אל הים. ומנגד, הים אינו רק המקום החדש. הוא נעשה מקום שבו העבר יכול להיראות אחרת. ובין שני מקומות אלה מתקיימת תנועת הספר.

בין הגוף לנפש מתקיימת אותה תנועה עצמה. הגוף מזדקן, חולה, רואה פחות, מאבד שיווי משקל; הנפש זוכרת, מתגעגעת, אוהבת, כותבת. אבל אלה אינם שני סיפורים נפרדים: כאמור הגוף הוא המקום שבו הנפש מתרחשת, והנפש היא המקום שאליו הגוף ממשיך ללכת .

אולי משום כך גם השם "ללכת למקום אחר" אינו אומר בהכרח להגיע למקום טוב יותר. הוא רק אומר: ה"אחר" הזה הוא ירושלים אחרי העזיבה, הים אחרי המעבר, הגוף אחרי השנים, האהבה אחרי ארבעה עשורים, האם אחרי מותה, הבת שתבוא אל אביה, השיר אחרי החיים, והמשורר אחרי מי שהיה.

כל שיר, קמחי מציין, הוא רק אחד חלקי שישים מנשמתו. כל אחד מעשרות השירים חלקי, לא שלם, נפרד מן האחרים אבל מצטברים בסופו של דבר למשהו שהשיר היחיד אינו יכול לעשות: הוא מרכיב דיוקן, לא של משורר בלבד, אלא של "כל-אדם", ההולך או לפחות  אדם היודע כי הדרך אינה יכולה להשיב לו את מה שאבד, אבל היא יכולה להעניק לו את האפשרות להביט לאחור בלי לחזור, ולהמשיך קדימה בלי למחוק.